"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כ"ו, י"ב)
אין 'הנהגת דין' והיפוך הרחמים, רק למראית עין האדם בזה העולם, ובאמת הכל מיושר. והעצה לקבל את הדברים באופן כזה, שיבין בדעתו כי כל אשר לו – מתנת חינם היא מטובתו של הבורא, ואין חייבים לו מאומה מן השמים. אז יודה וישבח תמיד לבוראו, ויקבל את הנהגת הבורא עמו בנחת ושלוות הנפש.
שמעו נא למעשה שהיה בזאת השנה תשע"ז, במוצאי ראש השנה בעיה"ת בני ברק. כידוע, ברחבי העיר מפוזרות 'תחנות אוטובוס' בו יאספו ה'עגלות' את הנוסעים איש איש למחוז חפצו…
במוצאי ר"ה, באישון ליל, כשהשעון כבר הורה על 1:30 עמדו רבים מתושבי עיה"ק ירושלים ת"ו (לאחר שערכו את ימי החג בבני ברק), באחת התחנות ברחוב כהנמן בב"ב, והמתינו שיבוא אוטובוס הנושא את מספר 402 לקחתם לביתם… אך בוששו פעמי המרכבה מלבוא, וכבר נתגנבה בלבם המחשבה שמא יצטרכו להשאר למשך כל הלילה ברחובה של עיר על טפיהם ומטלטליהם…
עד שמרחוק נראה אוטובוס ריק מנוסעים. ותעל הרינה במחנה – הנה קרובה ישועתנו לבוא, אך משנתקרב ראו שהוא נושא על חלונו מס' 318 הנוסע לעיר רחובות. מכיון שכן, עלו עליו כמה מה'עסקנים' שבעם, וביקשו מה'נהג' שיסכים להחליף את יעד נסיעתו ויקחם לעיה"ק ירושלים. אך הנהג לא אבה בשום פנים ואופן לשמוע להם. שהרי נשלח מטעם בעליו ליסע ל'רחובות'.
ויפצירו באיש מאד מאד, עד שנכמרו רחמיו ונעתר להם – החליף את מספרו ל402 העלה את ציבור הממתינים בכליון עיניים, בישיבה ובעמידה עד אפס מקום, והחל ליסע ירושלימה. הנוסעים ששמחו ב'טובתו' של האיש, החלו לשבחו להללו ולקלסו, ולברכו בעולם הזה ובעולם הבא גם יחדיו, בגמר חתימה טובה, ב'פתקא טבא' ובכל הברכות האמורות, ושאינן אמורות בתורה…
בהגיעו לחוצות ירושלים, ניגש אליו אחד הנוסעים ושטח תמיהתו "וכי היאך לא חשש מר עשות כן, והרי המפקח עליך רואה את כל אשר נעשה (בשעת מעשה – ע"י ה GPS) ונמצית מסכן עצמך עם פרנסתך?…"
מילא הנהג פיו שחוק… וביאר לו עומק העניין… "הנה, יסלח נא מר, כי טעות בידו… בחדר המפקחים ראו (ע"י כלים מיוחדים הפועלים בחכמת הטכנולוגיה) שב'תחנה' פלונית, זו שעמדתם בה זמן ארוך מאוד, רבים הממתינים לאוטובוס שיושיעם… והוכרז שחייבים לשלוח אוטובוס לשם, אך כל הנהגים ענו ואמרו פה אחד שאינם יכולים להתקרב לתחנה זו ולהעלותם לירושלים. כי כן מנהג ה'נוסעים' – להביע ולכלות את הרוגז והקצף (על המתנתם באריכות יתירה) על ה'נהג' שיבוא לאוספם הביתה, אף שברור כי לא לו החטא ועוון… עד שנעניתי: 'אנכי אקח 'נסיעה' זאת!"
"עשיתי 'תחבולה'. הצגתי עצמי כ318 בכוונה להשתנות לאחמ"כ ל402 – כאשר יתחננו הממתינים בפני – ובזה הרווחתי שכל ה'קללות' נהפכו ל'ברכות' עד בלי די…"
לדידן יאמר, כאותו אוטובוס, שאם היה מגיע כשעל חלונו כתוב 402 היו הכל מתלוננים וזועפים, ועתה כשבא מתחילה כ318 הבינו לבסוף שהכל היה לטובה וברכה מתחילה.
כיו"ב, רבים הם המהלכים בעולמו של הקב"ה כשהם מלאים טענות כרימון, ואף על חסדי ה', פעמים שלבו של אדם מפתהו להתלונן על הא ועל דא. מה עושה הקב"ה? מעמידו לרגע בפני מציאות שאיננה טובה, אז ברגע יכיר שכשהולך למישרין, 'חסד' גדול הוא מן השמים… יכניע עצמו, וישוב לראות שהכל מעיקרא לטובה היה (ומתחילה נשלח האוטובוס כ402) מידיו של הגומל חסדים טובים לעמו ישראל, וכי לא עדיף להכיר בזה בטרם יצטרכו לשנות עליו סדרי בראשית ח"ו?
[באותו ענין, נלמד ממעשה זה. שהרי אותם 'עסקנים וחברה'מנים' מדמים בנפשם: 'אה, ב"ה, לאור השתדלותי הרבה פעלתי על ליבו של הנהג שיקח את הקהל לירושלים', ובאמת, שטויות והבלים מחשבותיו, שהרי מתחילת דרכו כבר היו פניו מועדות ירושלימה…]
וכן מצינו ב'אלשיך' הק' (פרשת צו; ויקרא ז, יא-טז עי"ש) על מאמרם (ברכות נד: 'ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים', כי באמת הכל חייבים להודות תמיד לה' – לא רק אלו שבאו לכלל סכנה, אלא אף אלו שעברו את הים על מי מנוחות… אלא שלפעמים אין האדם מכיר בזה, ועדיין לא מילא תפקידו שהוא צריך להודות לה', על כן מן השמים יביאוהו לכלל סכנה כדי שיודה לאחמ"כ על הצלתו הגדולה. אך החכם ישכיל בתחילת דרכו להודות על כל נשימה ונשימה, וממילא לא יצטרך לבוא לידי צרה. שהרי, תכלית הייסורים אינם אלא כדי שיודה וישבח להקב"ה, והוא כבר עשה כן. ובזה מפרשים "סיפא דההוא קרא (תהילים קז מג) 'מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ה'", שע"י 'ויתבוננו חסדי ה" מבעוד מועד, כשהכל מתנהל על מי מנוחות, ימנע מעצמו כל מיני חלאים רעים ומרעין בישין.
סיפר המגיד מישרים הנודע, הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, משרידי תלמידי נובהרדוק בדור האחרון (הובא בספר 'והגדת' פר' יתרו עמ' שנ"ח), שבימי ילדותו החלו המשכילים להוציא לאור 'כתבי עת' כדי למשוך אחריהם את בני הנוער. אמו ע"ה שחפצה להגן על בני ביתה, היתה מביאה בכל יום לביתם את ה'דער אידישערטאג בלאט' שהיה כתוב בלע"ז (בשפה הגרמנית), אבל היה כשר וראוי להכנס לבית יראים ושלמים.
אמו היתה מוסרת בו 'שיעור כללי' בכל יום אחר הצהרים לכל שכניה שלא ידעו לקרוא בשפה הגרמנית, ובכך מנעה אף משאר אחינו בני ישראל שלא יתבוללו בין פריצי עמנו רח"ל על ידי קריאת כתבי העת שלהם.
באחד הימים, כשעמדה אמו במטבח הבית ועסקה בעבודתה, וכבר החלו השכנים להתאסף בחדר הסמוך לשמיעת ה'שיעור', נטלה אחת משכנותיה את הצייטונג (עיתון) וראתה בו תמונת ספינה הפוכה, וכה נזדעזעה מאשר ראו עיניה עד שניגשה אל בעלת הבית וגערה בה: "וכי היאך תעמדי בהשקט ובשלווה לעסוק בחיתוך תפוחי אדמה בעוד שספינה גדולה התהפכה למצולות ים על כל יושביה?"
ותצחק בעלת הבית בקרבה כשומעה את 'טענותיה', בהסבירה: "כאן נכתב אודות ספינה חדשה שזה עתה סיימו לבנותה ברוב שכלול פאר והדר, אך מכיוון שאינך יודעת לקרא את הכתב אשר מתחת לתמונה – החזקת את העיתון הפוך, ולכן דימית בנפשך שהספינה התהפכה למצולות".
סיים רבי יעקב ואמר: "מכאן למדתי 'דרך חיים', שלפעמים נראה לאדם שצרות רבות באות עליו. ובאמת כל מחשבתו זו באה לו רק מאחר שמביט על הדבר ב'היפוך', אין לו אלא לחזור וליישר את ראותו ולהתבונן בעין האמונה שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, והכל יבוא על מקומו בשלום".
(מתוך 'באר הפרשה' – בראשית)