נעסוק בנושא: הלווית המת וקבורתו
יום חמישי יט טבת תשעו
באילו שעות אסור לקיים הלוויה?
אין לקיים הלוויה למת לפנות בוקר, כאשר יש לשער שלא יספיקו לקוברו עד תחילת זמן קריאת שמע (ראה שולחן־ערוך נח, א); ובבוקר, אין לקיים הלוויה אלא לאחר שאנשי החברא־קדישא ורוב הציבור התפללו שחרית. וכן בלילה - אין לקיים הלוויה משקיעת־החמה ועד לאחר שהציבור התפלל ערבית. ואם החלו בהלוויה בזמן האסור - ימשיכו ויקברוהו, ואף במקרה שבסיום הקבורה כבר יחלוף זמן קריאת־שמע; אולם המלַוים שאין בהם צורך לנשיאת המת ולקבורתו - יקראו קריאת־שמע לאלתר. [סעיף ב, ס"ק ד, ו ו־ח, וביה"ל ד"ה אין]
מתי עוברים על איסור 'הלנת המת'?
מצווה מן התורה לקבור את המת ביום המיתה, שנאמר: "קבור תקברנו ביום ההוא", ואם לא קברוהו עד למחרת, עוברים אלו שהקבורה מוטלת עליהם באיסור "לא תלין נִבְלָתוֹ". ויש מהפוסקים שכתבו שאם לא קברוהו מבעוד יום, אף אם קברוהו בלילה - עוברים על איסור "לא תלין"; ויש שצידד שבכל שעה ושעה שאין קוברים את המת בלילה שלאחר יום המיתה - עוברים על האיסור; וראוי להחמיר. אכן, אם משהים את הקבורה לכבוד המת ולצורכו - אין איסור בדבר אף אם הלינוהו כל הלילה. [ס"ק ו; ביאורים ומוספים דרשו, 5]
עד היכן צריך ללוות את המת?
בהַלְוָיַת המת ישנה תועלת גדולה למת, ומקיימים בה את מצות 'גמילות חסדים' האמורה אף ביחס למתים. יש שכתב שחובה ללוותו מהלך של ארבע אמות (1.92-2.31 מטרים, לשיטות השונות) לפחות, ולמצוה מן המובחר - מהלך מיל (960-1,152 מטרים); ויש שצידד כי הלוָית המת עד למקום הקבורה היא חלק ממצות הקבורה הנזכרת לעיל. ומנהג קדום בישראל - שהמלַוה את המת וחפץ לפרוש מההלוָיה אינו עושה כן עד שההלוָיה נעלמת מעיניו, או לפחות עד שכל המלַוים עוברים על פניו. [ס"ק ג; ביאורים ומוספים דרשו, 2]