יום שלישי ה' בכסלו תש"פ
באיזה מקרה מתירה הכנסת דבש למאכל את אכילתו עם מוצרי חלב?
מאכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי, טעם הבשר שנפלט מהסיר ונבלע במאכל הפרווה, מכונֶה 'נותן טעם בר נותן טעם', ובקיצור: 'נ"ט בר נ"ט'. והיינו, שהטעם שהכלי בלע מהמאכלים הבשריים שהתבשלו בו, הוא 'טעם ראשון', והטעם שהכלי פולט למאכל הפרווה, הוא 'טעם שני', וטעם זה קלוש הוא, ואין בכוחו להפוך את מאכל הפרווה לבשרי, ולכן מותר לאוכלו ביחד עם חלב; (וראה במקורות).
ובמאכל שכולו, או רובו, חריף, לא נאמר היתר זה של נ"ט בר נ"ט, כיון שבכוח הדבר החריף יוצא הטעם הבלוע בכלי במידה כזו שנחשב כאילו הוא עומד בעינו בתוך המאכל, ונמצא שזהו 'טעם ראשון' ולא 'טעם שני'. אולם, אם המאכל החריף מתבשל במים המהווים רוב לעומתו, או שהוא מתבשל עם דברים נוספים, וחלקי התבשיל האחרים יחד עם המים מהווים רוב לעומתו – דינו ככל מאכל אחר. וכן אם בישלוהו בדבש, פעמים שהדבש מבטל את חריפותו, כך שאין הבדל בינו לבין מאכל אחר.
[משנ"ב תמז, ס ו־סה, ושעה"צ עט ו־פא; ביאורים ומוספים דרשו, 96; וראה ש"ך יו"ד צה, ג, ובא"ח שנה ב קרח יג]
כיצד יתכן שמרק בצל ופסטה התבשלו באותו סיר בזה אחר זה ורק את המרק ניתן לאכול יחד עם גבינה?
בהמשך לאמוּר: יש אומרים שהיתר 'נ"ט בר נ"ט' אמוּר רק בנוגע למאכל פרווה חם שהונח בכלי בשרי, או מאכל פרווה צונן שהונח בכלי בשרי חם; שבאופן זה הפליטה קלושה, ולכן הקלו בה. אבל מאכל פרווה שהתבשל בכלי בשרי, על ידי הבישול נפלט טעם חזק מהכלי ונבלע במאכל, והוא נחשב כ'טעם ראשון'. ולכתחילה מחמירים כדעה זו, דהיינו שאין מערבים מאכל פרווה זה בחלב; אך בדיעבד, אם עֵרבוהו בחלב, מותר לאוכלו.
ודעת אחרונים רבים שאין להקל בדיעבד אלא בבישול, וכנ"ל, שבו מֵי הבישול מקבלים את הטעם מהכלי, והם מעבירים אותו למאכל; אבל בצלייה או באפייה, שהמאכל מקבל את הטעם ישירות מהכלי, אין להקל אף בדיעבד, כלומר, שאף אם עֵרבו את המאכל בחלב, אסור לאוכלו. ופעמים שאף בבישול הדין כך, כאשר בסוף תהליך הבישול מתאדים מֵי הבישול – כמו בבישול אורז או פסטה – והמאכל מקבל את הטעם ישירות מהכלי.
[ביאורים ומוספים דרשו תמז, 89 ו־96]
חמץ הבלוע בכלי לפני הפסח – האם הוא נחשב ל'טעם איסור' או ל'טעם היתר'?
בהמשך לאמוּר: ההיתר של 'נ"ט בר נ"ט' אינו אמוּר אלא בטעם של היתר, דהיינו טעם של בשר, או חלב, שאין בו כל איסור לכשעצמו, ורק בערבוב שני המינים חל עליהם איסור; שבאופן זה 'טעם שני' אינו חזק דיו בשביל ליצור איסור חדש. אבל טעם הבלוע בכלי שיש בו איסור מצד עצמו, אוסר את המאכל הבולע ממנו. ולדוגמה: כלי שהתבשל בו בשר בחלב – הטעם הבלוע בו הוא טעם של איסור, והוא אוסר כל מאכל שבלע ממנו כדין בשר בחלב.
וכך הדין בנוגע לאכילת מאכל שהתבשל בכלי שבלוע חמץ, בפסח, שהרי חמץ הוא איסור מצד עצמו; ולדעת רוב הפוסקים, כך הדין גם כשנבלע בכלי לפני הפסח; ויש חולקים, ופעמים שמצרפים את דעתם להקל.
וכל האמוּר לעיל וכאן לאיסור, הוא בנוגע לכלי 'בן יומו', דהיינו שלא חלפו עשרים וארבע שעות מעת שנבלע בו הטעם; ולענין כלי שאינו בן יומו, ראה במקורות.
וכמו כן, כל האמוּר לאיסור, הוא רק באופן שכמוּת הטעם הנפלט מהכלי למאכל אינה 'בטֵלה' בתערובת על פי כללי דין ביטול.
[שו"ע תמז, ה, מג"א כד, ושעה"צ פא-פב; וראה משנ"ב סא; ביאורים ומוספים דרשו, 88 ו־96, וראה עוד שם; וראה שו"ע יו"ד צה, ב]