יום חמישי ט"ו בתמוז תשע"ט
באיזה מקרה מודדים את תחום העיר על פי סבירות של בנייה עתידית?
שלוש ערים הניצבות במשולש, דהיינו שתי ערים זו מול זו, האחת (לדוגמה) במזרח, והאחת במערב, ועיר שלישית בדרום, כנגד השטח הריק שבין שתי הערים החיצוניות – כצורת 'סֶגוֹל' – בתנאים מסוימים מחשיבים את העיר האמצעית כאילו היא ניצבת בשווה לערים החיצוניות; ושלוש הערים נחשבות כעיר אחת לענין 'תחומין'.
וטעם דין זה, משום שבערים הבנויות בצורה כזו, דרכו של עולם שתתווסף בנייה בחלל שביניהן, ויתמלא החלל באופן כזה שהערים תתחברנה זו לזו ותהיינה עיר אחת בפועל; ועל כן, כבר כיום דנים אותן כעיר אחת.
ואם רוחב העיר האמצעית הוא יותר מרוחב הקו שבין שתי הערים החיצוניות – נחלקו הפוסקים אם נאמר בהן דין זה שהן נחשבות כעיר אחת; ויש מהמחמירים שכתב שאם יוצאת מהעיר רצועה לכיוון צפון, ורוחבה של רצועה זו הוא פחות מרוחב הקו שבין שתי הערים החיצוניות – הרי הן נחשבות כעיר אחת, (בהתאם לתנאים דלהלן).
[שו"ע שצח, ח; ביאורים ומוספים דרשו, 53 ו־57]
באֵילו תנאים נחשבות שלוש ערים הניצבות בצורת 'סֶגוֹל' כעיר אחת?
הדין האמוּר, ששלוש הערים הניצבות בצורת 'סֶגוֹל' נחשבות כאחת, מתקיים בתנאים הבאים: א. המרחק בין העיר האמצעית לערים החיצוניות מאפשר להגיע מהאמצעית לכל אחת מהחיצוניות ללא 'עירוב תחומין'. ויש אומרים כי די בכך שהמרחק שבין העיר האמצעית לקו הדרומי ביותר שבין הערים האמצעיות אינו עולה על אלפיים אמה, ואין צורך שיהיה ניתן להגיע לערים החיצוניות עצמן.
ב. המרחק שבין שתי הערים החיצוניות, בניכוי רוחב העיר האמצעית, אינו עולה על מאתיים ושמונים ושתיים אמה ושני שלישי האמה; כך, שבמיקומה המדומה של העיר האמצעית, בשורה שווה עם שתי הערים החיצוניות, כנ"ל, לא יעלה המרחק שבינהּ לבין כל אחת מהערים החיצוניות על מאה וארבעים ואחת אמה ושליש האמה; וכפי שלמדנו אתמול – ערים שהמרחק שביניהן הוא במידה זו, נחשבות כעיר אחת.
ג. אף אם המרחק בפועל בין הערים החיצוניות הוא יותר מארבעת אלפים אמה, הן נחשבות כעיר אחת.
[שו"ע שצח, ח, משנ"ב לט, מ ו־מב, וביה"ל ד"ה מאתים; ביאורים ומוספים דרשו, 55, וראה בסוגריים שם, ושם, 54]
היתכן שמודדים 'תחום' לאותה העיר כאילו היא ניצבת בשני מיקומים שונים?
בהמשך לאמוּר: לדעת השולחן ערוך, באופן בו נחשבים שלוש הערים כאחת, תושבי שתי הערים החיצוניות רשאים ללכת מזו לזו, גם אם המרחק שביניהן רב מאוד; וכן, 'תחומהּ' של העיר האמצעית אינו נמדד מקצה העיר, אלא מהקו הצפוני ביותר שבין שתי הערים החיצוניות.
ולמרות שלכיוון צפון מודדים את תחומהּ של העיר האמצעית רק מקו זה שבין הערים החיצוניות, כביכול היא ניצבת בין שתי הערים החיצוניות; לכיוון דרום מבצעים את המדידה מגבולהּ הדרומי של העיר על פי מיקומהּ בפועל.
ויש שצידד כי לדעה זו אף תחומן הדרומי של הערים החיצוניות נמדד מהקו הדרומי ביותר המקביל לקצה העיר האמצעית; כלומר, שקובעים את הריבוע המדומה של התחום (ראה תקציר לשלשום) לכל הערים, על פי קצוות כל הערים יחד, וכאילו היו כולן עיר אחת משולשת.
ולדעת הרמ"א, תחומה של האמצעית נמדד אף בצידה הצפוני על פי מיקומהּ בפועל, אך האחרונים הכריעו כדעת השולחן ערוך.
[שו"ע שצח, ח, משנ"ב מב-מד, וביה"ל ד"ה מחוץ; ביאורים ומוספים דרשו, 58 ו־61]