יום שני י"ח באב תשע"ט
באיזה מקרה יכול אדם 'לקנות שביתה' באמירה בלבד ללא הימצאות במקום וללא מזון?
כפי שלמדנו, אדם יכול 'לקנות שביתה' על ידי הימצאותו במקום השביתה בזמן 'בין השמשות' של כניסת השבת, או על ידי הנחת מְזון שתי סעודות ב'מקום השביתה', ואמירת "בזה העירוב..." (ראה תקציר לאתמול).
אולם, ההולך בדרך בסמוך לכניסת השבת, הקֵלוּ עליו חכמינו ז"ל, שיכול לקנות שביתה במרחק של עד אלפיים וארבע אמות (דהיינו, אלפיים של 'תחום', ועוד ארבע אמות של מקום השביתה עצמו; ולהלן נכנֶה אותן בקיצור: 'אלפיים אמה') מהמקום שבו הוא נמצא, באמירה בלבד, למרות שאינו נמצא במקום השביתה, ואינו מניח בו מזון.
ולא הקלו בכך אלא כשהוא מכיר שטח מסוים שבו הוא חפץ לקנות את שביתתו, כגון בקעה מסוימת, או גבעה מסוימת; ואזי יכול לקנות שביתה בהזכרת שֵׁם המקום: "שביתתי במקום פלוני".
ואם בשעת האמירה היה רחוק יותר מאלפיים אמה מהמקום שרוצה לקנות כמקום שביתה, לא קנה בו שביתה. ואף אם בשעת השקיעה כבר היה בתוך אלפיים אמה למקום השביתה – מדברי השולחן ערוך נראה שאינו קונה בו שביתה; אך יש שנראה מדבריהם כי באופן זה קונה שביתה.
[שו"ע תט, יא, משנ"ב נו, נח ו־סא, וביה"ל ד"ה ומכיר, וד"ה בסוף]
באיזה מקרה אדם אינו 'קונה שביתה' בשום מקום ואינו רשאי לזוז מארבע אמותיו במשך כל השבת?
בהמשך לאמוּר: ההולך בדרך וחפץ 'לקנות שביתה' בשטח המוכר לו, ושטח זה נמצא בגבול אלפיים אמה ממקום עמידתו, ואינו מוקף במחיצות, וחלק ממנו נמצא מחוץ לאלפיים אמה, ואמר: "שביתתי במקום פלוני" – לא קנה בו שביתה, אלא אם כן אם אמר במפורש ששביתתו תהיה בַּחלק מתוך השטח אשר נמצא בתוך אלפיים אמה.
ברם, גם באופן שכל השטח המוכר לו נמצא בתוך אלפיים אמה – רק ארבע אמות מתוכו נחשבות כ'מקום השביתה', ונחלקו הפוסקים אם צריך לקבוע מקום כלשהו, ולוּ סנטימטרים ספורים, בתוך השטח, אשר יהווה חלק מארבע האמות של מקום השביתה.
ובכל מקרה שבו לא קבע ארבע אמות מסוימות כמקום שביתתו – ה'תחום' של מקום השביתה נמדד לחומרא, דהיינו, אלפיים וארבע אמות למזרח (לדוגמה) מהגבול המערבי של השטח, ואלפיים וארבע אמות למערב מהגבול המזרחי של שטח זה.
ובכל מקרה שבו לא קנה אדם זה שביתה בשטח המוכר לו (ראה לעיל ולהלן) – מאחר וגילה דעתו שרצונו לקנות שביתה בשטח ההוא, 'עקר' את שביתתו ממקום עמידתו, ולא קנה שביתה אף בו, ולכן לא יזוז מארבע אמותיו במשך כל השבת; ויש מהראשונים שסובר שקנה שביתה במקום שעומד בו בכניסת השבת.
[שו"ע תט, יא, משנ"ב נו, סא, סב, סג, סה, סו, סז, סט, ע ו־עא, וביה"ל ד"ה וכן; ביאורים ומוספים דרשו, 35 ו־43]
אדם נוסע ברכבו בכביש בין עירוני ולפתע רואה שהשבת מתקרבת – היכן יוכל לקבוע את 'מקום שביתתו'?
בהמשך לאמוּר: לא הקלו חכמינו ז"ל להולך בדרך שיוכל 'לקנות שביתה' בשטח המוכר לו ונמצא במרחק ממנו, אלא כאשר יש באפשרותו להגיע ל'מקום השביתה' לפני שקיעת החמה; ואף אם האפשרות להגיע למקום השביתה היא רק על ידי ריצה מהירה, או נסיעה מהירה מאוד ברכב שברשותו.
וכל שיש באפשרותו להגיע למקום השביתה לפני השקיעה, הריהו קונה בו שביתה, ורשאי להישאר במקומו במשך כל השבת, אם ירצה בכך, ואינו מחויב להגיע למקום השביתה.
ואם בשעת האמירה לא היה באפשרותו להגיע למקום השביתה לפני השקיעה, ולאחר מכן נוצרה אפשרות להגיע באמצעות רכב – צריך לחזור ולומר "שביתתי במקום פלוני".
וכל האמוּר הוא רק כשחפץ לקנות שביתה שלא במקום ישוב; אבל אם יש עיר בתוך אלפיים אמה למקום עמידתו, ואמר: "שביתתי בעיר פלונית" – אף אם אינו יכול להגיע לפני השקיעה לתוך העיר, כי אם לתחומהּ, הרי זה כאילו קנה שביתה בעיר. ויתכן שהוא הדין בבית בודד – שאם קבע בו את שביתתו, ויכול להגיע לפני השקיעה לתחומו, קנה בו שביתה, למרות שאינו יכול להגיע עד הבית.
[שו"ע תט, יא, ומשנ"ב נט; ביאורים ומוספים דרשו, 37, 38 ו־40]