הרב יהודה יעקבזון
בפרשת השבוע, בתיאור הריגת בני שכם, נאמר: "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ". ואמרו רבותינו ז"ל ב'פסיקתא זוטרתא' שבאותו הזמן היה לוי בן שלש עשרה שנה, ומכאן שכל מקום שנאמר 'איש' אינו פחות משלש עשרה שנה, שלא מצאנו בתורה כינוי זה לפחות מגיל שלש עשרה. וכן כתב רש"י וראשונים נוספים. ויש מהראשונים שכתבו רמז לדבר מהכתוב: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", "זו" – בגימטריא י"ג. וכבר כתב המהרי"ל ששיעור שנת שלש עשרה ל'גדלות', הוא הלכה למשה מסיני, כפי שכתבו ראשונים אחרים, והפסוקים הנ"ל אינם אלא אסמכתא בעלמא.
ובכן, אין נער מישראל חייב במצוות, ואינו מתחייב בעונש מיתה, מלקות וממון, על כל עבירה שהיא, וכן אין מעשיו ודבריו קיימים בנוגע לכל הדברים הצריכים דעת וכוונה, עד שנעשה 'גדול'. וגדלותו נקבעת על־פי 'שָׁנִים' ו'סימנים', דהיינו – שמלאו לו שלש עשרה שנה, ולאחר מכן צמחו בגופו סימני הגדלות, שהם שתי שערות גדולות במקומות מסוימים, או שערות רבות – אף קצרות – באזור הזקן. ומכסת 13 השנים נשלמות בכניסת הלילה של תאריך הלידה בתחילת השנה ה־14, ואף אם הלידה היתה ביציאת היום, בסמוך לשקיעה. ואם הגיע לשנתו השלושים ושש, או שזוהו בו סימני 'סריסות' (ראה שו"ע אה"ע קעב, ה) – נחשב לגדול ללא הסימנים האמורים.
ברם, גם טרם שנדע אם צמחו שערותיו של הנער, 'חזקה' היא שצמחו, אלא שסומכים על חזקה זו לקולא רק בנוגע לעניינים דרבנן, ולא בנוגע לעניינים דאורייתא, מפני שעל אף היותם מיעוט – מצויים הם בני שלש עשרה ללא שערות; וכן משום שאין לסמוך על חזקה בנוגע לדאורייתא כאשר ניתן לברר את הדבר באמצעות בדיקה. חזקה זו מכונָה 'חֲזָקָה דְּרָבָא' על שם אומרהּ בגמרא.
אחת ההלכות המצויות ביותר בהּ סומכים על 'חזקה דרבא', היא צירוף נער בן שלש עשרה ל'מניָן' לתפילה. אולם, אין למנות נער בגילאים 13-17 שאין זְקָנוֹ מגודל, לחזן, ויש אומרים שאף באקראי לא ישמש כחזן כשיש אחר היכול לשמש כחזן. ובשנת אֵבֶל יש להקל שיתפלל ערבית אף בקביעות; וכן יש שהקלו במקום בו רוב הציבור בגילאים אלו וללא זקן מגודל, כגון ב'ישיבה־קטנה'. ומגיל 18 ואילך, אם זקנו צמח אפילו במעט, ניתן למנותו כחזן; ואם הגיע לגיל 20, לדעת השולחן־ערוך ניתן למנותו כחזן אף אם לא צמח זקנו כלל, ולדעת הגר"א הדבר שנוי במחלוקת.
[שו"ע או"ח נג, ו, ח ו־י, משנ"ב כה, כז, לב ו־לג, וביה"ל ד"ה אבל וד"ה יוכל; ביאורים ומוספים דרשו, 34, 35 ו־37]