מעשה
שכונת הענק רמת בית שמש א' לא תוכננה מעיקרא לציבור החרדי, אך בשלב השיווק הפכה ברובה לכזו. כאשר נכנסו אליה התושבים הראשונים לפני כשני עשורים, גילו יותר גינות ופחות תשתיות של קודש. גם מקווה לגברים לא היה בנמצא, אברכים יזמו פתרונות בדמות חבית מים וכדומה, אלתורים שונים ומשונים.
כשעלה ארצה האדמו"ר מבאסטאן זצ"ל, קבע את מושבו בשכונה ואף חפר באדמתה מקווה טהרה, למרות ההשקעה והקשיים שהיו כרוכים בכך. המקווה הקטן שכן מאחורי בית מדרשו ברחוב נחל שורק בעיר, ורבים נהנו ממימיו הטהורים. בערבי שבתות היה המקום מלא עד אפס מקום, קל וחומר בערבי ימים טובים, בן בנו של קל וחומר בערב ראש השנה ועל אחת כמה וכמה בערב יום הכיפורים.
באחת השנים בערב היום הקדוש נכנס יהודי, אורח מצרפת, לטבול. לפתע גילה שמתהווה סביבו שלולית שחורה. הוא והסובבים אותו תהו מהיכן השחור-השחור הזה? לחרדתו גילה שזה מגיע ממנו. נוזל לו מהראש. מסתבר שלרגל הצפיפות הצפויה בערב יום הכיפורים, ערבבו הרבה חומרי חיטוי במים כדי שאלה לא יתעפשו, עד שהם היו מסוגלים להמיס צבע מעל שיער… פתאום גילה המארח, יהודי יקר שמתגורר בשכונה והזמין אותו אליו בימי שהותו בארץ, שהדוד מצרפת איננו כל כך צעיר כפי שהוא נראה…
הבושה, אוי, הבושה… הוא מיהר להימלט מהמים, להתכסות במגבת שאף היא נצבעה בשחור ולהימלט לבית המארח. עד עצם היום הזה הוא עדיין מתבייש מהאחיין לרגל התקרית הלא נעימה. נו, מסתמא בזכות הבושה הגדולה התכפרו לו כמה עוונות, ובהם צביעת השיער המנוגדת להלכה.
למעשה
במשך השנה כולה 'צובעים' אנשים את עצמם ואת מעשיהם בגוונים שונים. הצד השווה לכל מיני הצבעים, שכולם עשויים מתרכובת משתנה של קצת שקר והרבה דמיון. יום אחד בשנה כל הצבע מתקלף. ביום הדין בו ניצב האדם מול בוחן לבבות, ה'כלור' של בית דין של מעלה ממיס עד הטיפה האחרונה של הגוון, וכל שנותר זה האדם כמות שהוא, מעשיו כמות שהם. זוחלים ורועדים מאימת דינך…
(הרב ישראל למברגר מוסף שב"ק האזינו תשע"ז)