הרב אברהם פוקס
מחזה נפוץ היה בדורות הקודמים, של יהודים אשר באמתחתם שכנה דרך קבע קופסת טבק. בעליה היה מסתובב עמה ומזכה בה את הרבים להריח בה ולחוות את דעתם, מי לכבוד שבת קודש ומי סתם ביומו של חול. הצד השוה שבהם, שכל מקום בו נכחו, גרמו לסביבתם לפנות אליהם באמירת 'א שמעק טאבאק'.
בעיירה ראדין המפורסמת גם כן היו כמובן אנשי הטבק, אך היה בה יהודי מיוחד במינו, יוסק'ה שמו, שאף טבק לא היה ראוי עבורו, ותמיד ידע לומר על כל סוגי הטבק שקיבל להרחה: 'זה לא א שמעק טאבאק, לא לא, בוילנא יודעים להכין טבק!'. לא לחינם היה נקרא בפי כל: 'המשוגע של ראדין', מטעם זה ומטעמים נוספים, ה' ירחם.
יום אחד שח לו אחד מבעלי הטבק, ספק בצחוק ספק ברצינות: "אם כל כך מיוחד הטבק של וילנא, למה שלא תיסע לוילנא להביא קצת טבק?" אך את יוסקה זה כלל לא הצחיק, והוא החליט שהוא נוסע לוילנא.
באותם ימים נסיעה מוילנא לראדין נמשכה שעות ארוכות, אך את יוסק'ה זה לא הרתיע, הוא יוכיח אחת ולתמיד לכל המלעיגים, שהטבק של וילנא הוא הוא הראוי להיקרא טבק ואין בלתו! ארז את צרורו הדל ושם פניו לעיר הגדולה.
כאשר הגיע אליה לאחר שעות של טלטולים בדרכים, פנה נרגש כולו לחפש את חנות הטבק. הוא מצא אותה שוכנת ברחובה הראשי של העיר ברוב פאר והדר, כשבתוכה מסתובבים הקונים שעל ארשת פניהם נסוכה חשיבות. 'סוף סוף אני נמצא בין אנשים שחושבים כמוני' אמר יוסק'ה לעצמו, וניגש לדלפק לקנות את הטבק אליו ציפה כל כך.
בסופו של יום לא היה מאושר מיוסק'ה בכל ראדין, יש לו באמתחתו טבק מוילנא, "כן כן", סיפר לכל שומעיו הנדהמים, "נסעתי לוילנא לקנות א שמעק טאבאק, וזה היה שווה את המאמץ, נסו בעצמכם", הוסיף, כשהוא מוציא את קופסת הטבק בחשיבות מכיסו.
את פרצי הצחוק הרמים שמע גם החפץ חיים ששאל לפשרם: "אדם נסע כמה שעות בשביל קמצוץ טבק" השיבו לו, וכששמע זאת אמר על אתר: "יהודים יקרים, הנשמה שלנו הגיעה אלינו ממרחק רב ביותר, אלפי מונים מהמרחק שבין ראדין לוילנא, והיא עתידה לשוב לשם, הלואי שנשוב איתה עם קמצוץ טבק, הבה נמלא לכל הפחות קופסא גדושה"…