האם גם לכם יצא פעם לשמוע ממישהו – ואולי גם בלבכם ריחשו מן הרהורים שכאלו ברגעים של חולשה – "אוי, כמה הייתי רוצה למצוא את עצמי כבר אחרי ה'לחץ' הזה של הימים הנוראים… שוב להימצא בימים השלווים של השגרה הרדומה"… לעתים, מתוך מחשבות שכאלו ומתוך רפיון ידים, עשוי אדם להחליט לעשות כמעשה בת היענה – לטמון את הראש בחול עד יעבור 'זעם'. להתעטף במין מעטה של אדישות, שכביכול יגן עליו מפני הטלטולים המאיימים להוציאו מאזור הנוחות החם והמוכר שלו.
הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל (מובא ב'יחי ראובן') שח פעם על תופעה דומה שמתרחשת בפרשת כי תבוא, בה קוראים את פרשת הקללות.
"ישנם אנשים", אמר, "שאינם רוצים לשמוע את פסוקי התוכחה והקללות. ישנם כאלה שמגדילים לעשות ובורחים החוצה. הם לא רוצים לשמוע ויוצאים מבית הכנסת. ואפילו כאלה אנשים ישנם, שהפחד שלהם מהקללות הוא כל כך גדול, עד שהם ניגשים לבעל קורא ומבקשים ממנו: 'גיכער, גיכער' – 'מהר, מהר', ועוד לפני שמתחילים לקרוא את הקללות הם כבר סותמים את האוזניים, כאלה קללות – הם לא רוצים לשמוע…
עליהם – המשיך רבי ראובן – המשיל דער הייליגער 'חפץ חיים' זצ"ל משל נורא, וכך אמר: יהודי אחד נזקק לצאת לדרך לצורך פרנסתו. נו, מה בכך? הרבה אנשים קמים, עוזבים את ביתם ויוצאים לדרך לצורך פרנסתם. הבעיה היתה, שבדרכו היה עליו לעבור דרך שדה מוקשים! כן, ככה זה היה, אולי חצי קילומטר של מוקשים וגם בורות ומכשולים. בקיצור, כל הצרות. והסכנה גדולה, כי חלילה וחס, אם לא יתבונן היטב בדרך, עלול הוא לעלות על מוקש ולהתפוצץ או ליפול באחד הבורות ולשבור את ידיו ורגליו. נורא ואיום.
כמובן שהיהודי הזה התהלך כל כך מודאג. 'מה אעשה?' – חשב והרהר כל העת, 'איך אעבור שדה מוקשים שכזה? כיצד אמלט מנפילה לבורות המפחידים? ומה אעשה כדי שהקוצים והברקנים המצויים שם לרוב לא יפצעו אותי?' וכאשר המוח מהרהר בכאלה שאלות, הלב הולם בחוזקה ומי בכלל יכול להרדם… התיישב האיש על מיטתו ומוחו קודח ממחשבות ודאגות, נשכב וניסה שוב להרדם, אך השינה ממנו והלאה.
לפתע מבחינה בו אשתו. היא שואלת אותו בדאגה: "מה קרה לך? מדוע אינך נרדם?" והוא מספר לה על טרדותיו וחוסר המנוחה שיש לו, בגלל שמחר הוא יוצא לדרך. "מה הבעיה?", שואלת אשתו ולא מבינה, "כולם יוצאים לדרך וישנים בלילה".
"את פשוט לא מבינה מה אני צריך מחר לעבור", מסביר האיש. "אני צריך לעבור שדה מוקשים באורך של חצי קילומטר, יש גם בורות ועוד מרעין בישין, ואם תהיה לי טעות קטנה, אם קצת לא אשים לב, מי יודע מה יקרה לי, ה' ישמור"…
"מה בכלל אתה דואג", משיבה לו אשתו, "יש לי עבורך עצה נפלאה. פעם קיבלנו מגבת ארוכה ואני לא משתמשת בה, אבל לך היא דוקא מאד תועיל".
"כיצד היא תועיל" – תמה הבעל.
"פשוט מאד", הסבירה האשה, "תיקח את המגבת אתך, תניח אותה על הראש ותכרוך בה את הפנים היטב היטב עד שלא תראה כלום".
"ואיך זה יעזור לי?" – שאל הבעל והתקשה להבין את כוונת אשתו.
"מה אתה לא מבין?" – גערה בו אשתו, "הרי אתה מפחד מהבורות ומהמוקשים והקוצים שם – נכון? אז תכרוך את המגבת כמה פעמים סביב הראש, עד שהעיניים שלך לא יראו שום דבר, ואז, כשלא תראה כלום, גם לא תפחד מכלום"…
זאג דער הייליגער חפץ חיים: "אתם בורחים מהקללות החוצה? זה בדיוק כמו לסגור את העיניים במגבת כשעוברים שדה מוקשים… אדרבה! מי שיפתח את העיניים – ישים לב לכל מוקש ומכשול ויינצל. החיים הם כמו שדה מוקשים, ומי שעוצם עיניו מהם, בוודאי יכשל שם ויפול. רק מי שפותח את עיניו יכול לעבור את שדה המוקשים בהצלחה, בלא שיקרה לו שום דבר. בורחים מהתוכחה – זה יעזור לכם?! אדרבה, כששומעים את התוכחה, כשמאזינים ומשיבים את הדברים אל הלב, אנו מונעים מעצמנו חטאים.
גם בימים בהם אנו מצויים, כריכת מגבת סביב העיניים אינה פתרון, וגם בריחה לא תעזור כלום. לא בריחה מבית הכנסת ולא בריחה מהמציאות. אם כבר לברוח, אז יש לנו בימים האלה 'בריחה' מסוג אחר: "ממך – אליך אברח". זהו פתרון נגיש, זמין לכל אחד ומזמין כל אחד. "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב".