במקבץ הזכרונות שבהם משתף אותנו הרב סלר, מקפיד הוא שלא לנתח, שלא להוסיף פרשנות; "קטונתי מלפרש את מהלכיו של הרבי" – הוא אומר – "נלאה מוחי מהבינם. את שראו עיני הבשר שלי – את זה אני יכול לספר".
בין השנים תשל"ח לתשמ"ה, הייתה לי הזכות הגדולה לשמש את כ"ק מרן אדמו"ר זצ"ל. אני מגדיר אותן כ'שבע שנות השובע'.
לא אגזים אם אומר, כי בקי היה הרבי בכל התורה כולה, בנגלה ובנסתר, וכל רז לא אניס מיניה. ועם זאת, הוא עשה ככל יכולתו שלא להבליט את שליטתו המפעימה, להצניע אותה כמה שאפשר.
הרבי היה שוקד על התורה בחשק ובהתלהבות, הרחק מעין רואים, בתוככי הבית פנימה. זכורני שבערב פסח באחת השנים, החל הרבי ללמוד מסכת 'פסחים' מראשיתה, ובשביעי של פסח, בעת היותי עמו בבית, ראיתי היאך יושב הוא ולומד במשך שעות ברצף, את עשרים הדף האחרונים של המסכת, בת מאה ועשרים הדפים. המחזה עודנו חקוק בזכרוני, איך ישב רכון על הגמרא העבותה, כשהוא קורא את המילים הקדושות בקול רם, ומעיין במפרשים מפעם לפעם.
פעם ביאר את דרשת חז"ל (עירובין נד ע"א) על הפסוק בתהילים: "כי חיים הם למוצאיהם" – "אל תקרי לְמוֹצָאֵיהֶם אלא לְמוֹצִיאֵיהם בפה", דהיינו שצריך לשנן את הלימוד ולעמול בו, שהשליטה בתורה הקדושה תהיה בעל פה, ולא רק כשמסתייעים בעיניים בתוך הכתוב.
כסגולה לכל דבר טוב, דרש הרבי לסגל יגיעה רבה בתורה ובעבודת ה'; "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", ציטט את דברי המשנה באבות, ופירש: "מלאכה" היינו יגיעת התורה, שיש להשקיע בעסק התורה.
הרבי ראה חשיבות עליונה בהפצת תורה. פעם ביאר את הבקשות בתפילה: "ללמוד וללמד לשמור ולעשות", שכל הבקשות כולן – תועלת הן ללומד עצמו, שהמלמד לאחרים עושה טובה לעצמו, שבכך לימוד התורה שלו מתעלה.
פעם הזכרתי לפניו אודות אברך תלמיד חכם, שלא זכה בילדים כמה שנים אחרי נישואיו. נשא אלי הרבי את עיניו הקדושות; "כתוב בפסוק: 'מרבה תורה מרבה חיים'", אמר, והקשה – "לכאורה, מה מקום יש לכתוב 'מרבה', והלוא ציווי מפורש הוא ללמוד בכל עת – 'והגית בו יומם ולילה'? פירוש הדברים כך הוא", תירץ הרבי: "מי שמרבה תורה לאחרים, הוא מרבה חיים…". מני אז החל אותו אברך למסור שיעור לאברכים, ואכן נפקד.
את האהבה העצומה ואת החשיבות הנשגבה שרחש הרבי ללימוד התורה, חוויתי בעצמי פעם. היה זה לאחר שהתחילה היוזמה של 'קול הדף', להפצת קלטות של שיעורי הדף היומי, והעבירו אליי קלטת כזאת, כדי שאעבירה אל הרבי. היה זה כשהיה הרבי בערד. הגעתי אל הבית, והרבי היה אז בחצר הבית, עסוק בענייניו. הכנסתי את הקלטת אל מכשיר הטייפ, נטלתי גמרא, וביקשתי להתנסות בלימוד צמוד לקלטת. לא ידעתי כי הרבי עומד מאחורי הקיר ומקשיב. כמה דקות לאחר מכן שמעתי כי מישהו נוקש על דלת הבית. עצרתי את הטייפ ופניתי לפתוח את הדלת, אולם משאך יצאתי אל החצר, עצרני הרבי שעמד שם, "אתה באמצע ללמוד, המשך, אל תפסיק", הוא עצמו ניגש לפתוח את הדלת.
אם חשבתי שבכך תם העניין – טעיתי. חלפו כמה דקות נוספות, והטלפון צלצל. שוב כיביתי את הקלטת ופניתי אל מכשיר הטלפון, אולם הרבי הקדימני; "אתה באמצע ללמוד, אל תתעסק בדבר מלבד התורה הקדושה", אמר, והוציא את שקע הטלפון לבל יופרע לימודי.
לשם הבהרה אציין, כי אל ביתו של הרבי התנקזו שיחות טלפון מכל העולם, שאלות דחופות וגורליות; עד כדי כך, שאם הטלפון לא צלצל במשך חמש דקות רצופות, נוצר רושם כאילו אירעה בו תקלה. וכאן הדמים הרבי את הטלפון למשך שעה תמימה כמעט, כדי שאוכל ללמוד באין מפריע.
סיפור ברוח דומה סיפר לי אחד המשמשים: פעם הורה לו הרבי לקבוע שיעור קבוע בגמרא, והוא אכן קבע חברותא עם המשמש השני. הדבר גרם לרבי קורת רוח מרובה, והוא דאג להם בכל מאודו, ודואג לבל יופרע לימודם הקבוע.
הרבי היה 'איש מלחמה' בכל הנוגע לעניינים של רוחניות, ובפרט בדברים הגובלים בחילול השם, עליהם נאבק בכל כוחו ואף נחל הצלחה. כלפי עמך ישראל, בין אלו ששיחרו לפתחו ובין אלו שצדה עינו ולו באקראי, היה 'זקן מלא רחמים'.
זכורני מקרה שבו ליוויתי את הרבי מביתו שבערד אל ה'שטיבל', והנה ניגש אליו יהודי עובר אורח וביקש להתברך מפיו. הרבי התעניין מניין הוא ומה מעשיו, והתברר כי האיש הנו אורח מחו"ל שהגיע העירה לצורכי רפואה, ומתאכסן זה כמה ימים בבית מלון מקומי. "ובשבת – היכן שהית?", שאלו הרבי, "בבית המלון", השיב האיש. הוסיף הרבי לשאול: "ובמה סעדת את לבך בסעודות השבת?" סומק עלה על פני האיש; "למען האמת, מחמת בעיות של כשרות נאלצתי לסעוד את לבי בחלה וב…לבן".
הרבי נכנס אל בית הכנסת מזועזע כולו; "הייתכן שכאן בעיר יהיה יהודי אשר אין באפשרותו לסעוד את סעודות השבת כדבעי? הכסדום היינו? לעמורה דמינו?", הוא היה נסער, "אינני יכול לגשת כך לתפילת המנחה", אמר, והתיישב במקומו. הדברים הכו הדים בבית המדרש ומחוצה לו. צערו של הרבי היה גדול, ואנשים טיכסו עצה היאך ליישב את דעתו. עם הגיע זמן המנחה, והרבי עודנו יושב במקומו ואינו מתכונן לתפילה, ניגש אחד מבאי בית המדרש: "יש לי רעיון", אמר, "יש יהודי ירא שמים, שנוהג היה למכור אוכל ביתי במרתף אחד מבתי הכנסת בעיר, אלא שלאחרונה פסק מכך בשל ויכוח שהתגלע בינו לבין בעל המקום. אוכל לנסות ליישר את ההדורים, והמקום ישוב לפעול", הציע.
נהרה התפשטה על פני הרבי, "מיד לאחר תפילת מנחה גש לטפל בעניין", אמר, וניגש לתפילת מנחה. עוד לפני תפילת ערבית חזר האיש ובפיו בשורה: "בעלי המקום מוכנים להחזיר את המצב לקדמותו, זאת בתנאי שהמפעיל, שמתגורר בבני ברק, יסיר כל כוונה לתביעה ממונית כלפיהם". שמע הרבי את הדברים, וטון תכליתי נמסך בדבריו; "סע, אפוא, כעת לבני ברק, אמור לאותו יהודי שהפעיל את המקום, שאני ביקשתי שלא יפנה לשום אפיק של תביעה, ובתמורה אגמול לו טובה בזה ובבא (בעולם הזה ובעולם הבא). החתם אותו על מסמך שבו תוכן הדברים, וחזור הנה לדווח לי מה התקדם".
אותו יהודי פנה מיד לדרכו, שהייתה מסורבלת וארוכה, כשהוא נעזר בתחבורה ציבורית להגיע לבאר שבע, ממנה לתל אביב, ומשם לבני ברק. אל ביתו של האיש הגיע באישון ליל. למחרת בבוקר שאלני הרבי האם השליח חזר כבר, ואכן, תוך זמן קצר הגיע השליח אל הרבי ובפיו בשורה טובה, כי בימים הקרובים תשוב החנות לפתוח את שעריה.
מן ההר אל העם
אם הזכרנו את דאגתו לזולת, אזכיר סיפור נוסף: היה זה באחת השבתות שבהן שבת הרבי בטבריה. באותן שבתות היה נוהג לשבת במשך שעות אחוז שרעפי קודש, וגם באותה פעם ישב בקרן זווית תפוס הרהורים. עינו של יהודי מבוגר תושב חו"ל שהתארח באזור, לכדה את הרב יושב כך. הוא לא הכיר את הרבי, וסבור היה לתומו כי הוא ישמח אם יארח לו לחברה. לפיכך התיישב לידו 'להנעים' את זמנו של הרבי. על אף שניצול הזמן היה אצל הרבי מהדברים המקודשים ביותר, הוא הקדיש לאותו יהודי את מלוא תשומת הלב, ונתן לו את ההרגשה שאכן שמח הוא לשוחח עמו.
בזמן סעודה שלישית, הבין אותו יהודי מי היה איש שיחו, כשציבור חסידים הגיע לשהות עם הרבי בעת רעווא דרעווין. ישב הרבי מוקף בעדת החסידים, וביקש לקרוא לאותו יהודי מבוגר ששוחח עמו הרבה במהלך השבת. הוא הושיב אותו לידו והרבה לכבדו, בתור 'הכרת הטוב' על כך ש'הנעים' את זמנו, ואף כיבד אותו לזמן בברכת המזון…
פעם, לצורך משימה דחופה העיר אותי הרבי באמצע הלילה, ומשסיימתי למלא את המשימה שבתי לישון. למחרת התעקש הרבי שאפנה למנוחת צהריים, ושלא יפריעו לי, לאחר שעות השינה שחסרו לי בליל אמש כשנאלץ להפריע לי בשנתי.
פעם שלח אותי הרבי לשליחות בעת ששהה בערד, כשלצורך מילויה הלכתי מה'שטיבל' אל הבית מהלך עשרים דקות, הלוך וחזור. מיד עם חזרתי, נפנה הרבי ללכת לביתו, כשאני כמובן מלווה אותו. במהלך הדרך עצר הרבי כמה פעמים והתיישב יחד עמי על ספסל ברחוב; "התאמצת קודם, עליך לנוח מעט", אמר.
אני נזכר במקרה נוסף של התחשבות בזולת עד לפרטי פרטים: היה זה בעת שהותו של הרבי בעל 'לב שמחה' בערד, כשבאחד הימים ביקש ללכת רגלית לתפילת מנחה, בניגוד למנהגו מדי יום. דבריו הועברו אל הנהג הקבוע שהמתין לו, והלה נסע משם, כשהרבי מתכונן לצאת לדרך. והנה הגיע אל הבית יהודי חשוב מחו"ל שהיה מקורב לרבי, והציע לקחת את הרבי לתפילת מנחה. ידע הרבי כי אותו יהודי משתוקק להסיעו, והדבר ירומם מאוד את רוחו, לפיכך ויתר על תכניתו המקורית, והצטרף אל אותו יהודי לנסיעה. משהגיעה המכונית למרחק של רחוב אחד מה'שטיבל', ביקש הרבי מהנהג שיעצור, כי ברצונו ללכת את המרחק שנותר רגלית. הנהג עצר את הרכב מיד, והרבי ירד כשאני מצטרף אליו.
"אילו הייתי נוסע עד ה'שטיבל', היה הנהג הקבוע מבחין שנסעתי עם אותו יהודי, והיה עלול להיפגע מאוד, ולסבור בטעות כי לא הייתי מעוניין לנסוע עמו. לפיכך בחרתי ללכת את כברת הדרך האחרונה ברגל כדי לא לפגוע בו".
"להיות בצלו של הרבי, פירושו לקנות כל הזמן פרקי הדרכה לחיים" – אומר הרב סלר. הרבי היה מחנך אותנו ומדריך אותנו על כל צעד ושעל. הוא היה מחנך לזכור את ה' בכל רגע, ודורש מכל אחד לחיות את ה"שיוויתי ה' לנגדי תמיד" בכל מעשיו, לא רק הרוחניים, אלא גם באלו הגשמיים; לחיות תורה'דיג, להיות דבוק בתורה.
פעמים רבות היה מוכיח אותי ברמז, במילה בודדה שפעפעה וקנתה שביתה עמוק בלבי. פעם הטיל עליי משימה לסדר עניין כלשהו, ומשהושלמה המלאכה על הצד הטוב ביותר, פנה אליי, הצביע על לבי ואמר: "גם כאן צריך לעשות סדר…". ופעם כשהזכרתי לפניו יהודי שלקה בלבו, שאלני: "ומה עם לבך שלך?"…
זכורני, שפעם הבאתי לפני הרבי פירות, וביניהם אבטיח פרוס. הציץ הרבי אל המטבח וראה את קליפת האבטיח. "מה מתכונן אתה לעשות בזה?", שאל, ואני השבתי כי אני מתכונן להשליך את הקליפה לפח האשפה. נטל הרבי את הקליפות בידיו, הגביהן ושאל: "מה זה?" -"קליפה של אבטיח", השבתי במבוכה, אך הרבי הצביע על חלקים טובים הראויים למאכל שנותרו צמודים לקליפה; "זה חלק מפרי טוב, מדוע להשליכו לאשפה? זה גובל ב'בל תשחית'!". מעשה זה חקוק בעצמותיי ועומד לנגד עיניי בכל פעם, לפני שאני משליך משהו לאשפה.
אולם המסר מהסיפור הזה אינו מצטמצם רק לענין בל תשחית. הזהירות שיש לנקוט לפני כל פעולה שעושה האדם, ההתבוננות בכל מעשה, הבדיקה האם כיאות אני עושה, האם את רצון ה' אני עושה – זה מה שאפיין את הרבי, זה גם מה שביקש להנחיל לנו.
(קטעים מתוך ראיון למרווה לצמא / ו' בתמוז תשע"ז)