אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ (ויקרא כו,ב)
זמירות שבת
רבנו אמר שאת הזמירות לשבת קודש חיברו גדולים וקדמונים, והם הכניסו בזמירות הרבה מדרשים, ולכן צריך לדייק כל מילה, ולשם כך למד רבנו בספרים המפרשים את הזמירות. (מזקנים אתבונן ח"א עמ' 67)
נשאל רבנו מאברך מבקש ה': עד כמה חשוב שישב עם בני משפחתו וישיר עמהם זמירות שבת והשיב רבנו: שזה דבר חשוב וזו הנהגה טובה מאוד.
והוסיף על שאלתו ואמר: אדם החפץ ללמוד, מהו לקצר בזמירות ובסעודת שבת, ע"מ ללמוד תורה באותו זמן?
ענה רבנו ואמר: עונג שבת זה דבר חשוב מאוד לשמור ולקבל, אחרת כאשר הילד גודל ללא הרגשת עונג שבת, הוא לא ידע את גדלות וחשיבות השבת, אולם אם מנהיג משפחתו לקיים עונג שבת – אז יודעים הילדים ומרגישים שיש שבת, דבר שהוא יקר חשוב ונשגב שצריך להוסיף וללמוד הרבה עליו, ולולי שינהג כך, הילד לא ידע!
והוסיף ואמר שמדובר גם לפני שיש ילדים כגון –זוג צעיר וכדו' שהרי אם לא יתרגל לכך – לא יעשה כן אח"כ. (מזקנים אתבונן ח"ד עמ' 116 וראה שם באריכות מקורות לענין זמירות שב"ק)
בעיר בריסק
רבנו סיפר שבעיר בריסק היה שיר שהיו שרים בכל ליל שבת על דברי המשנה שלשה דברים צריך אדם לומר ערב שבת וכו' , והיו החלונות פתוחים , וכך היתה מתנגנת המנגינה הזו בכל בריסק. [וגם בבית הגרש"ז ריגר זצ"ל היו שרים זאת]
וברחוב ששם גרו, היו גרים מרן הגרי"ז והגרש"ז ריגר, והיה דרכם שא' מתחיל לשיר 'הראנו' והיו עונים בבית אחר כנגדו 'ה' חסדך', וכך היו ממשיכים לשיר יחד בצוותא בשמחה גדולה.
הזכרת השם
נשאל רבנו אם בזמירות שבת יש לזמר את שם השם כמו שכתוב, או דיאמר השם. והשיב דבבריסק אין אומרים שם ה', אלא דהעיר דבסליחות אומרים כל פעם אלוקינו ואלוקי אבותינו, ומה ההבדל והוסיף דהרי במשנ"ב סימן רט"ו ס"ק י"ט כ' דדרך שבח והודאה שרי לאדכורי]. אמנם אמר דאם מזכירים שם ה' ראוי לא להפסיק בדיבור בזמירות.
יום זה מכובד
כששהה רבנו בארצות הברית והיסב עם תלמידיו ומקרוביו. רשם לאחר מכאן אחד הנוכחים: העינים נעצמו, השירה גברה. השומר שבת הבן עם הבת, לק-ל ירצו כמנחה על מחבת. שקלנו וטרנו, שחנו בדברי תורה. המשכנו לשיר. לפתע נראה רבנו מהורהר. תוך מספר שניות התברר שהוא מפליג על כנפי הזכרונות, הרבה שנים לאחור.
היה זה בזמן מלחמה הנוראה, ששלטונות שויץ הכניסו את כל הפליטים למחנה העקורים התקבצו אז יהודים מכל קהילות אירופה. אחד מבית נותרו, אחד ממשפחה. איש איש היה ספון בכאבו, בגעגועיו לבית שהיה ואיננו. ובס"ד בשבת לא הוצרכו לעבוד, והיו יושבים יחד לשלחן השבת. כל אחד הביא מנגינה מהבית, צליל שנותר. זה שורר "ברוך ק ל-עליון" בנעימה שהביא מהבית בפולין, והאחר הביא מנגינה מהבית באוקראינה. ור' יוסף ליינר הביא את מנגינת "יום זה מכובד" מהבית באיטליה. כך התגבשו אצל כולנו זמירות השבת, מכל רחבי אירופה. ולא זכר רבנו את המנגינה ההיא, משם, שהיו שרים לימים בביתו.
לפתע החל בנו הגאון רבי משה שליט"א לפזם את נעימת הזמירות מימי ילדותו. הוא לא ידע מה מקורה ומנין באה. והיתה זו מנגינה ערבה לאוזן, כובשת לב וקליטה לאוזן. תוך מספר דקות, היו הצלילים בקצב המארש, מושרים בפי כולנו. בקול שהולך ומתגבר. בצליל של שיר לכת, לכבוד שבת המלכה. כמו לפני הרבה שנים במחנה. ועל פני רבנו היתה נהרה שננסכה על פנים של שבת… יום זה מכובד…
דברי תורה על השולחן
כשנשאל רבנו כיצד ניתן לרומם את האשה, ובתו"ד שאלו, האם שלחן השבת, יש ביכולתו לרומם את הבית….
וענה רבנו: לשלחן השבת יש מעלה עצומה, אבל עיקר התועלת היא לילדים, למשפחה כמשפחה, לא בדווקא לאשה.
ושאל האם יש ענין לאמר דברי תורה קלים יותר, כדי שגם האשה תהא שותפה…
היום יש רבים שנוהגים כך. בעבר לא עשו, ובכל זאת היו נשים גדולות. יש בכך בוודאי תועלת מרובה, אולם אין זו הדרך לרומם את האשה. יש כאלו שרוצים ללמד את האשה וזה אינו דבר טוב. לא טוב שהוא ילמד אותה, ובוודאי אין זה טוב שהיא תלמד אותו. אשה אינה צריכה להיות אברך אלא אשת אברך! יש לה תפקידים בהתאם והיא צריכה להעריך את תורת בעלה ולאפשר לבעלה ללמוד תורה והוא צריך לכבדה על זה שהיא מאפשרת לו ללמוד תורה. זה תפקידה, וכמובן הכל לפי הענין.
(כאייל תערוג ויגש)