הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
"הרב שך אמר!", לחשו רבבות בני תורה בחרדת קודש. אל הבית ברחוב ראב"ד 27 נכנסו ובאו בקביעות כל זקני הדור, גדולי ראשי הישיבות, ראשי כוללים, דיינים, מנהלי סמינרים, מנהלי ישיבות גדולות וישיבות לצעירים, מנהלי חיידרים, עסקנים, שרים וחברי כנסת, וגם גבירים גדולים, שהעניקו בקביעות לרבנו מרן הגרא"מ שך זצוק"ל סכומי כסף אדירים, כדי שיעשה בהם ככל העולה על רוחו. 10,000 אברכים תלמידי חכמים נעמדו על רגליהם והריעו לו, לגדול הדור הישיש, שכיהן כנשיא מועצת גדולי התורה, שרו בהתרגשות "ימים על ימי מלך תוסיף", כאשר בפרקט ב'יד אליהו' ישבו כ150 עיתונאים ושדרנים והעבירו את דברי הגאון הישיש לעולם כולו. ספרים, מאמרים, אלפי שיעורים ושיחות, רבבות עצות והדרכות, ובעצם שליטה מוחלטת על עולם התורה הליטאי, יחד עם השפעה כבירה על המעגלים החרדיים-יהודיים הנרחבים שמסביב. אדם שהקים דור שלם.
אך לא, תקופה זו לא היתה התקופה המאושרת ביותר בחיי בעל ה'אבי עזרי'.
בזמן מלחמת העולם הראשונה התפזרה ישיבת סלוצק ומרן בעל 'אבי עזרי' זיע"א נשאר בחור בודד, מבלי שידע היכן הוריו. היתה לו מערכת בגדים בלויה אחת, אותה כיבס בעצמו ליד הנהר בכל ערב שבת. שנה שלמה אכל רבינו ממאכלים שהביאה לו אשה צדקנית, שריחמה עליו. הוא ישב לבדו בעזרת הנשים של בית הכנסת, שהתרוקן מבאיו, שברחו מאימת המלחמה, ולמד. היתה לו רק מסכת בבא בתרא אחת ורשב"א קרוע, וזהו.
ורבינו סיפר פעמים רבות: "זאת היתה השנה המאושרת ביותר בחיי. למדתי בה את מסכת בבא בתרא, עם הרשב"א, מאתיים פעם!!"….
- – – –
היא תכננה את יום הנישואין העשירי שלהם במשך תקופה ארוכה. קנתה ספר המתאים בדיוק לבעלה, כתבה ברכה בחרוזים, הכינה עוגה טעימה ומפוארת, עשויה במספר שכבות ומעליה קצפת לבנה- ורודה ושלל דובדבנים. הבית קושט בכרזות עליזות ופרחי נייר, לצד עלון קיר מוצלח במיוחד עם תמונות מחייהם המשותפים, בתוספת כיתובים מחוייכים. הבעל שב מהכולל והרעיה פרשה מפה ססגונית, הושיבה אותו ליד השולחן ואצה רצה להגיש מאכלים משובחים, פרי ידיה. המנות הוגשו לבעל בזה אחר זה, האשה הדליקה את קלטת שירי חתונתם והיא המשיכה לרוץ ולהגיש, לדאוג שכל האירוע יהיה נפלא. אך הבעל הביט בה במבט משונה וניכר היה עליו שאינו נהנה מהחגיגה.
"מה קרה? האוכל לא טעים? לכבות את המוזיקה? המתנה שקניתי לא מתאימה?"
הבעל צוחק. "האוכל טעים במיוחד, השיר שמתנגן ברקע- משובב נפש, והמתנה? מוצלחת מאד. אך חסר פה רק דבר אחד, את העיקר… אנא, רעייתי היקרה, שבי בעצמך ליד השולחן, כדי לחגוג יחדיו את יום הנישואין שלנו"….
"חג מתן תורה", "מִשמֶר", "תיקון", עוגות גבינה, פרחים לקישוט הבית, אקדמות, "סדר קבלת התורה". עומס עשיה ופרטים, המון מידע המעורב בתחושות טובות. הכל יפה, חשוב ומצוין. אך אולי נעשה לעצמנו סדר במחשבות, לדעת מה קיבלנו במעמד הר סיני ומה אנו הולכים לקבל בקבלת התורה השנתית שלנו.
"תֹּאַר כַּלָּה מְאֹד נִתְעַלָּה. בְּקַבָּלַת יוֹם זֶה". בחג השבועות מחדש הקב"ה את קשר הנישואין שבין החתן והכלה, הוא יתברך ואנחנו, בניו אהוביו. הספרים הקדושים המשילו את חג השבועות לחג הנישואין שלנו עם אלוקינו אוהבנו. זהו הזמן בו אנו עומדים עימו תחת החופה. הזמן לשמוח יחדיו בשמחת הנישואין. זמן שמחה ואהבה שבין מקבלי ומחדשי הקשר הנפלא בינינו.
מה בדיוק טוב לנו? מה יש לנו, שאין לאנשים חכמים, בריאים, עשירים ומוקפי משפחה וחברים, כבוד ותהילה, שאינם מקיימים תורה ומצוות?
- – – –
אריסטו תהה כל ימיו בשאלת "מהו האושר". אריסטו, שנחשב גם בעיני חכמינו כגדול בעלי החכמה בעולם שמחוץ לעולם היהודי, סבר שלא ניתן להשיג את האושר. תילי תילים של כתבים וספרים עסקו בשאלה שהציב אריסטו, ללא תשובה ברורה.
— כי אריסטו לא ראה יהודי בשעה 3:57 בליל שבועות…
הפילוסוף הצרפתי בְּלֶז פסקל, אחד מגדולי המתמטיקאים, הפיזיקאים והפילוסופים בעולם, כתב כך בספרו 'הגיגים': "מאחר שהטבע עושה אותנו תמיד אומללים בכל מצב, תשוקותינו מציירות לפנינו מצב של אושר, מתוך שהן מדביקות אל המצב שאנו שרויים בו את הנאותיו של מצב שאין אנו שרויים בו. אילו זכינו להנאות אלו, לא היינו על שום כך מאושרים, מפני שהיו מתעוררות בנו תשוקות אחרות התואמות מצב חדש זה"…
"מרגילים את האדם מילדותו לדאוג לכבודו, לרכושו, לידידיו וגם לרכושם ולכבודם של ידידיו. מעמיסים עליו עניינים, לימוד שפות ותרגילים, ונוטעים בליבו את האמונה שלא יוכל להיות מאושר אם לא יהיה מצב הדברים טוב בכל הנוגע לבריאותו, לכבודו, לנכסיו ולנכסי ידידיו, ושאם יחסר לו ולו אחד מאלה- אומלל יהיה. באורח זה מטילים עליו תפקידים ועיסוקים שמטריחים ומוגיעים אותו מהנץ החמה. הרי זו, תאמרו, דרך מוזרה לעשותו מאושר, וכי יש דרך בטוחה מזו לעשותו אומלל? יש דרך כזו! איך לעשות זאת? די לפטור אותו מכל אותן דאגות. או אז יראה את עצמו, יחשוב על מה שהינו, מאין בא ולאן הוא הולך. על כן שום העסקת דעת ושום הסחת דעת אינה מיותרת. משום כך, לאחר שהוכנו לאדם תילי תילים של עניינים, הנה אם יש לו שהות להפוגה, יועצים לו לנצל את הזמן הזה כדי לבדר את דעתו, לשחק, להיות תמיד עסוק עד למעלה ראש"..
וכך נכתב באנציקלופדיה בערך 'אושר': האושר מתאפיין בהרגשה חזקה של שמחת חיים ולו סממנים פנימיים, כמו תחושות של התלהבות, רוגע ותקווה; וסימנים חיצוניים, כמו חיוך, צחוק או שמחה. מצב של אושר כולל הרגשה טובה, בריאות, ביטחון, תענוג, שביעות רצון, שלוות נפש ואהבה.
האושר ייחודי בכך שהוא מטרה בפני עצמה. זאת משום שחשיבותן של יתר המטרות שהאדם מציב לעצמו במהלך חייו נובעת מהאמונה שבסופו של דבר הן יעניקו לו אושר, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף. דוגמאות למטרות מסוג זה הן: כסף, כוח ובריאות. למשל, כאשר אדם עובד למען שכר הוא אינו מסתפק בהשגת הכסף בלבד כמטרה סופית למאמציו. על פי רוב הוא מיעד את כספו למימון מוצרים או שירותים אשר ייטיבו את מצבו ויקדמו אותו לעבר תחושה של אושר.
הפילוסוף היווני אפיקורוס (שם רשעים ירקב) התייחס במשנתו לשאלת האושר, וטען כי ידידות, חירות ושלווה הם הגורמים העיקריים המובילים לאושרו של האדם.
מחקרים רבים עסקו בגורמים לאושר. בין הממצאים הבולטים: כסף מביא פחות אושר ממה שאנו חושבים. מעבר לרמת הכנסה מינימלית, עלייה בהכנסה הממוצעת כמעט אינה מעלה את רמת האושר. ההבדל בין רמות ההכנסה השונות הוא מזערי, משום שאנו מתרגלים במהירות לרמת ההכנסות החדשה, ואחר כך שואפים ליותר, במירוץ שאינו נפסק. מה שמשפיע על רמת האושר במידה מסוימת, היא רמת ההכנסה היחסית ביחס לאחרים בסביבת האדם. אך מעבר לגורמים חיצוניים, הדברים שחשובים הרבה יותר להשגת אושר קשורים לעולמו הפנימי של האדם וליכולתו להשיג שלווה פנימית ולהיות מרוצה מחייו.
בתוה"ק המילה 'אושר' נובעת מהמילה 'אישור', כשהאדם חש שיש אישור לפעולותיו ומעשיו, והוא נטול ספקות. לאה אמנו אמרה: "באושרי כי אישרוני בנות", שפירושו שלאה הרגישה מאושרת משום שהיא קיבלה אישור מהבנות למעשיה.
כשאדם מקבל אישור למעשיו, כשהוא יודע, מהאחרים, ובעיקר בתוככי עצמו, שהוא נוהג כהלכה, שהוא מתקדם, עושה דבר טוב, הוא מאושר. כשאדם חש שלהיות עשיר הוא דבר טוב, הוא מאושר. כשאדם רצה לפתור בעיה מתמטית סבוכה והוא פתר אותה, הוא מאושר. כשאדם הגיע לפסגה כל שהיא, בעשיה, ברעיון רוחני או ברווח כלכלי, והוא עצמו, או האחרים, מאשרים לו שהוא עשה או זכה בדבר טוב- הוא מאושר.
נכון, ישנם כאלו שיכולים להיות מאושרים מהישגים והצלחות שונות, אך ישנו אושר גבוה פי כמה וכמה, כשהגעת לדבר הטוב ביותר.
ומהו הדבר הזה?
— עשיית רצון ה' יתברך.
המצאנו המצאה גאונית? אולי מחר יתגלה לנו שאין לה ביקוש, או שאחרים ימציאו המצאה שתעפיל עליה. נולד לנו ילד? אושר. אך מי יודע כיצד הילד יגדל והאם נרווה ממנו נחת. הרווחנו מליון דולר? אולי העיסקה תתפוגג ויתכן שלא נדע כיצד להשתמש כראוי בכסף. אנחנו בריאים? כן, אך מי יודע מה יקרה מחר. גם אם יש לנו את כל השפע והטוב שבעולם,- הרי לבסוף כולנו נמות. נשאיר את הצלחותינו כאן ונעלה לעולם הבא…
הכל יחסי, שברירי, וגם בסוף מתפוגג בוודאות. חוץ מקיום התורה והמצוות.
כאן מדובר במשהו נצחי, שלא ניתן להכחידו ואין עליו עוררין. כשקיימנו מצוה אחת, אין בה שום דבר יחסי. היא מעולה לכשעצמה יותר מכל. ביצענו דרכה את רצון ה' וה'אישור' שניתן לנו על עשייתה, הוא הגורם הגבוה ביותר במדד האושר, שהרי אין גורם נעלה או מבין יותר מהקב"ה שיכול לאשר את מעשינו. אנחנו גם מקבלים על המצוה שכר נצחי, שאינו חולף לעולם ועד. למדנו דף גמרא? בכל מילה התקרבנו אליו יתברך, והמילה נחקקה באותיות של זהב ב'בנק המרכזי' בשמים. לתמיד. אין עוררין על ה'אישור הבנקאי' והתשואה? גבוהה במיוחד, וגם בלתי נגמרת… כאן מדובר במשהו נצחי, שאי אפשר להכחידו ואין עליו עוררין. כשקיימנו מצוה אחת, אין בה שום דבר יחסי. היא מעולה לכשעצמה יותר מכל. ביצענו דרכה את רצון מלך מלכי המלכים וה'אישור' שניתן לנו על עשייתה, הוא הגורם הגבוה ביותר במדד האושר, שהרי אין גורם נעלה או מבין יותר ממנו שיכול לאשר את מעשינו. וכן, אנחנו גם מקבלים עליה, על המצוה שעשינו, שכר נצחי, שאינו חולף לעולם ועד.
ולפתע פתאום נזכרתי בפרק הראשון של ספר תהילים.
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ"- מאושר האיש (ראו מצודות שם)- "אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה".- ומהו אושרו של האיש? מדוע הוא מאושר?, כי: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ". ההצלחה שלו אינה הצלחה רגעית, חולפת. הוא הצליח בכך שנטע עץ נושא פירות שאינם נובלים. הם ממשיכים לפרוח ולהניב, לעולם. – "לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ". הרשעים מנפנפים בפירות ועלים, אך פירותיהם יתנופפו, במוקדם או במאוחר, כמו מוץ המתעופף ברוח.
נשים לב למילים הנהדרות שאנו אומרים בכל בוקר, לפני אמירת פרשיות הקרבנות: "אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ וּמַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵנוּ. אַשְׁרֵינוּ שֶׁאֲנַחְנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים עֶרֶב וָבֹקֶר וְאוֹמְרִים פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם "שְׁמַע יִשְֹרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד". אשרינו שאנו, פשוט, מתחברים אל הדבר האבסולוטי, המושלם ביותר ביקום ולמעלה הימנו. שרצה בנו עצמנו, בך ובי, ואנו עושים את רצונו. כך נוצרים בני אדם מאושרים!
—- אושר!