הרב ישראל ליוש
בעיצומם של ימי האבלות על חורבן בית המקדש, הבה נשכיל מעט ממבטו המחודש של השל"ה הקדוש, בדרשתו לפרשת בלק, וזה לשונו: "דע, כי אין רע יורד מלמעלה לאומה ישראלית כי בנים הם לה', ואף שחרה אף ה' בהם בחורבנות המקדשות וחורבן ישראל וגלויותם בין האומות, הכל הוא לטובתם, וכאשר ייסר איש את בנו – ה' מייסרנו, והכל לטובתנו. להזדכך בכור האומות להתם חטאת ופשע, להיות זך בלי שמרים בלי סיג, רק אור בהיר לעתיד. כי הייסורין ממרקין, וגם מביאין לידי תשובה… ואז יקויים 'ארוממך ה' כי דליתני', ולו שני פירושים: לשון דלות ולשון התרוממות, כי הדלות שהן הצרות, הן סיבות התרוממות, וגורמות להיות יתרון אור ממה שהיה. ויתרון אור הזה יבוא מהחושך, כי 'במחשכים הושיבני' כדי שיצא אור גדול מהחושך.
"וכמו דם המתהפך לחלב שהוא לבן, כן 'ויהפך ה' את הקללה לברכה', כי הקללה עצמה נתהפכה לברכה. וחורבן בית המקדש היא בניינו, כי חורבן בית המקדש גורם להיותם 'תם עוונך בת ציון', ואז יבנה בית המקדש הגדול, שהוא בנין בית עולמים הנצחיים. על כן נוהגין כבוד בחורבנו כמו שהיו נוהגין בישובו, כי החורבן סיבת הישוב האמיתי, והוא על דרך דתנן 'הסותר על מנת לבנות'. וצום הרביעי וצום החמישי יהיה לששון ולשמחה.
"ועל זה בא הרמז בתורה בדברי אהרן שאמר 'חג לה' מחר', ואמר זה על י"ז בתמוז, ויש 'מחר' שהוא לאחר זמן, ורמז כי לעתיד יהיה צום רביעי לחג לששון ולשמחה. ותשעה באב נקרא 'מועד', כמו שנאמר 'קרא עלי מועד', על שם עתיד שיהיה חג. על כן תשעה באב תמיד חל כמו שחל יום ראשון של פסח, שבו יצאו ישראל ממצרים שהוא מעין גאולה דלעתיד, כמו שנאמר 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'".
בספר 'שאל אביך ויגדך' מובאים שני סיפורים, על אדם שעבר את השואה האיומה, ודווקא בלב התופת הנוראה הרגיש 'קרבת אלוקים' מאין כמותה:
הם הגיעו לאושוויץ משפחה שלמה, הורים, שלושה אחים ושלוש אחיות. כמו כולם עמדו בתור רווי האימה של הסלקציה הנוראה, בניצוחו של הצורר ד"ר מנגלה ימ"ש. יש המופנים ימינה אל החיים ויש הנשלחים שמאלה אל המוות.
כל בני המשפחה, ההורים האחים והאחיות, נשלחו שמאלה אל המוות, מלבד אח אחד שהופנה ימינה להצטרף אל כוחות העבודה, ששמשו למטרותיהם הנלוזות של הנאצים ימ"ש.
"לאחר המיון הנורא" – מספר אותו יהודי – "נלקחתי יחד עם עוד שבעה עשר אנשים צעירים, כדי לצאת לעבודות הכפיה. אבל כדי ל'הכשיר' אותנו לעבודה, נצטווינו להתפשט מכל בגדינו, ולקפוץ לבור מים שנמהל בכמות גבוהה של 'קרבול' – חומר חיטוי חריף וצורב מאוד. קשה לתאר" – ממשיך היהודי בתיאורו – "את הצריבה הנוראה בכל חלקי הגוף, ובמיוחד החומר החריף שחדר לעיניים ולאוזניים. כולם קפצו אל המים ומיד ברחו החוצה מן הבור, אך אני, דווקא במים הצורבים הללו, נשארתי לעמוד רגע ארוך ומלמלתי לעצמי:
'רבש"ע! היו לי אב ואם, שני אחים ושלוש אחיות, ועכשיו אין לי כבר אף אחד! אין אבא, אין אמא, אין אחים, אין אחיות! אבל עוד נשארתי בבגדים שלי. עכשיו גם זה כבר אין לי, הלא הפשיטו אותי מבגדיי, נותרתי עירום! אם כן, 'מבשרי אחזה אלוק', נשארתי רק אני ובשרי ואתה אלוקיי! אותך אף אחד לא יוכל לקחת ממני, אם כן, מה חסר לי?'…
"מחשבות אלו" – אמר היהודי – "גרמו לי לחוש תענוג כה גדול, שכמותו לא חשתי בכל חיי!
חבריי היהודים עמדו מחוץ לבור וצעקו לעברי: 'מה אתה עומד ומשתהה שם, בקרבול החריף והנורא הזה, צא מהר מהגיהנום!' אך אני המשכתי לעמוד שם, ולהתענג על 'קרבת האלוקים' העצומה שחשתי דווקא בצריבה הנוראה".
●●●
על 'הרגש' נפלא נוסף מספר אותו יהודי: "ארבע שנים הייתי באושוויץ, שבעת מדורי גיהינום הם רק דמיון למנת הייסורים הגדושה שעברתי שם, ובכל זאת הרגשתי בכל השנים הללו קדושה וטהרה, כמו יום כיפור ארוך בלי הפסקה….
"בסיום תקופת הזוועה, כשהגיעו האמריקאים ואמרו לנו שאנו חופשיים ומשוחררים, אמרתי לעצמי: 'ארבע שנים היינו פה, יום כיפור שנמשך ארבע שנים! עכשיו אנחנו יוצאים לעולם הגדול, ומי יודע אלו פנים יהיו לנו?' ואז נעמדתי ליד השער ואמרתי: 'רבש"ע! עתה זה 'נעילה' של יום הכיפורים הארוך, לכן אני מבקש ממך, אבינו שבשמיים פתח לנו שער בעת נעילת שער!'…"
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב ישראל ליוש, כתבו ל: