ישראל למברגר
מעשה:
זוג הורים הגיעו להתייעץ עם המשגיח הג"ר נח אורלוויק שליט"א.
בתם האחרונה, ילדה בת שתים עשרה, לא מדברת, סגורה ומסוגרת. ההורים כבר בגילאי החמישים-שישים. מעל הבת הקטנה יש שורה ארוכה של ילדים בלי עין הרע.
הוא יעץ להורים לשאול אותה: "מה לקנות מנה אחרונה לשבת?"
כיצד מסוגל ה'קומפוט' לשנות אופי של בן-אדם?!…
למעשה:
ההורים היו טובים ואכפתיים, אך מרוב הניסיון שצברו עם הילדים הקודמים הבית כבר התנהל "אוטומטית".
איזו מנה אחרונה לקנות/להכין לשבת? – התשובה לכך כבר מוכנה ועומדת מזה יותר משלושים שנה! הם מחנכים ומגדלים ילדים בהצלחה, ועם כל הרצון הטוב לא ניתן יחס של כבוד למחשבותיה של "הקטנה".
אך העצה שניתנה להם גרמה להם לעצור. הם התבוננו בכך ששאלה של מנה אחרונה אכן ניתן להותיר להכרעתה של הקטנה. שאלו אותה, והיא ענתה. כך התחילו להתנהל אתה מחדש, להקשיב לה, לשמוע אותה…
מסתבר שהם לא היו ההורים היחידים שפנו אליו עם בעיה זו:
"אנשים רבים מתלוננים באוזניי שהילד שלהם 'סגור', לא מדבר. למה זה קורה? אף פעם לא ראיתי ילד בן שנה שהוא סגור… גם ילד בן שנתיים לא סגור, אז מדוע בגיל חמש הוא נסגר? משום שאם ילד מדבר ולא מקשיבים לו, לא מעריכים את זה ולא זוכרים את מה שאמר, אזי הוא מפסיק לדבר. בגלל שאף יצור נורמלי לא עושה לעצמו דברים מכאיבים, ולדבר ללא הקשבה זה מאוד מכאיב – – –
"שיהיה ברור. לא תמיד חשוב להסכים. ממש לא תמיד צריך לעשות את מה שהשני רוצה. אבל תמיד, תמיד על הזולת להרגיש שדבריו ודיבוריו חשובים. אף אחד במשפחה לעולם לא יפסיד מעצם התקשורת. על כל אחד מבני הבית להרגיש שלאבא באמת חשוב לדעת מה עובר לו בראש. ומכיוון שלאבא אין רוח הקודש, אזי הדרך היחידה היא לדבר – אך הוא ידבר רק אם יש תוצאה מינימלית של אכפתיות ואמפתיה, ללא כל קשר למילוי הסופי של בקשתו או רצונו".
(מוסף שבת קודש יתד נאמן)