שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, של רשעים גמורין, ושל צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים, צדיקים לאלתר לחיים, רשעים לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין עד יוה"כ. (ר"ה ט"ז ע"ב)
היה היה מלך ולו בת יחידה מוכשרת ומוצלחת. בהגיעה לפרקה, חיפש לה אביה שידוך טוב כראוי וכיאות לבת מלכים. זמן רב ועמל השקיע המלך בחיפושים אחר חתן טוב, אך ללא הועיל, בתו התבגרה ולא נמצא לה השידוך המתאים.
באחד מביקוריו של המלך בכפרים שבממלכתו, פגש בחור צעיר ונאה שצד את עיניו. המלך שוחח עמו מעט על הא ועל דא ונהנה מהבחור. הוא נוכח לדעת כי בן שיחו חכם מאוד ואף מידותיו נפלאות, ומלבד כל זאת נושא הוא חן בעיני כל רואיו. חשקה נפשו של המלך בבחור זה כחתן לבתו, אך בעיה גדולה עמדה לפתחו: הלא בן כפר הוא ואינו יודע כלל את כללי התנהגותם של בני מלכים, אין הוא מודע לכל חוקי האצולה, ואיך ייתן המלך לבתו לגור עם אדם, מוצלח ככל שיהיה, שכלל אינו יודע את כללי ההתנהגות בארמון המלוכה?!
הרהר המלך בלבו,: "הרי איני רוצה לאבד חתן מעולה כל כך, היכן אשיג עוד בחור עם מעלות כה רבות?" והנה, עולה בלבו רעיון. קרא המלך לחתן המיועד והציע לו את השידוך. בן הכפר הסכים, כמובן, מיד להצעה הקוסמת, וכי מי לא יחפוץ להיות חתנו של המלך, הרי מובטח לו אושר ועושר כל ימיו ללא מחסור ודאגה. שמח המלך על הסכמתו של הבחור, אך אמר לחתן כי הוא רוצה לעשות עמו הסכם הכולל שני סעיפים וכה אמר לו: "הראשון, עליך ללמוד את כל כללי ההתנהגות בבית המלוכה, ורק על פיהם תנהג כאשר אתה ליד בתי, איני רוצה שהיא תתרגל להתנהגויות אחרות. עליה להישאר בת מלכים עדינה ואצילית! שנית, בודאי חברים רבים לך מבני הכפר, אין לי התנגדות כי תמשיך להתרועע עימם, אך תנאי אחד לי אליך, אנא ממך! לעולם אל תיפגש איתם בפני בתי, היא לא מסוגלת לראות את התנהגותם הזולה של בני הכפר, תמיד תפגוש אותם מחוץ לביתכם, כדי שבתי האצילית לא תראה אותם כלל"..
החתן הסכים, כמובן, לשני התנאים וההסכם נחתם. החתונה נחגגה ברוב פאר והדר.
בתחילת חייהם, התגוררו בני הזוג בארמון המלוכה של אביהם, והחתן החדש עמד בכל התנאים שקיבל על עצמו, ואכן, התנהג עפ"י כל כללי האצולה. המלך חיבבו מאוד, ומה מאוד גברה שמחתו כאשר ראה שחתנו מתאקלם היטב בארמון המלוכה.
לימים, באו בני הזוג אל המלך וביקשו ממנו כי רוצים הם לעבור לגור בכפר ולחזור אל מקום לידתו של החתן. הסכים המלך לבקשתם ואף בנה להם ארמון חדש בכפר, אך הזכיר לחתן את התנאים אותם חייב הוא ליישם: התנהגות מלכותית ליד בתו, ולעולם לא להיפגש עם בני הכפר יחד עם בתו הנסיכה.
עברו ימים, ובני הכפר נוהגים היו לבקר את חברם, חתן המלך, בביתו- בארמון החדש. כמובן שהתנהגותם לא בדיוק הלמה את הליכותיה של בת המלך ו חרה לה מאוד שבעלה מתחבר עם אנשים פשוטים אלו, ועוד מתנהג כך לידה. העירה לו אשתו שמאוד קשה לה ההיתקלות עם ידידיו, בני הכפר. "אינני רגילה לכל המנהגים הזולים הללו, עליך להתחשב מעט ברגשותיי", טענה כלפיו הנסיכה. החתן שבסתר לבו ידע כמה היא צודקת, אמר לה: "אכן, צודקת את, הרי הבטחתי גם לאביך שלא אפגש איתם בנוכחותך. הבה נעשה הסכם שכל ערב בין השעות שמונה לעשר אצא מהארמון ואלך להתרועע מעט עם ידידיי מהעבר, וכך לא תחושי כלל את חברותי עמם". הסכימה האישה לדבריו, והשקט חזר לשכון בביתם.
כעבור תקופה שלח המלך מכתב לבתו, והתעניין אודות מקום המגורים החדש, ואודות התנהגות בעלה עם חבריו בכפר. הבת סיפרה לו שהוא עומד בכל התנאים ואינו נפגש עמם לידה, אלא יוצא מהבית בין השעות שמונה לעשר ומתרועע עמם הרחק ממנה בדיוק כפי שהבטיח. שמח המלך מאוד ואף שלח לו סכום כסף הגון כדי שיוכל להמשיך לבלות איתם, ובלבד שימשיך לעמוד בתנאים ויעשה הכל הרחק מעיני בתו.
יום אחד מתבשרים בני הזוג הנסיכותי כי המלך חפץ לערוך ביקור בביתם אשר בכפר. לא ביקור קצר בן יום או יומיים, אלא ביקור בן עשרה ימים, בהם ינוח המלך בארמונם אשר בכפר וירווה מהם נחת בעת שהותו עמם. למותר לציין את שמחתם על הבשורה המרנינה. גם בני הכפר הצטרפו לחגיגה, וכולם ציפו למלך בכיליון עיניים. רחובות הכפר צוחצחו, שלטים ומנורות מפוארות נתלו בכל רחבי הכפר. בבוא היום הגדול, התקבלה שיירת המלך בכבוד גדול, תזמורת הכפר ניגנה בעוז כאשר השיירה עברה לכיוון הארמון, וכל הכפר צהל ושמח.
ויהי ביום הראשון לביקור, בשעה שמונה בערב, הגיע החתן אל המלך ואמר לו: "שלום לך חותני היקר, אני הולך להתרועע עם חבריי ולבלות עימם, כמנהגי". המלך השתומם למשמע הדברים: "וכי אינך מכבדני בביקורי? מן הראוי היה כי תוותר על מנהגך בימים בהם אני מבקר אותך", טען המלך בלהט, "הרי זה היה ההסכם בינינו, כבוד המלך, מותר לי ללכת אל חבריי בשעות אלו, אינני עובר בכך על מה שסיכמנו?!" טען לעומתו החתן. "אכן, הצדק איתך", אמר לו המלך, "אבל הייתי מצפה ממך שתוותר גם על דברים שמותרים לך, בימים חשובים אלו של ביקורי בביתכם!", אבל החתן בשלו ממשיך בטענותיו: "אינני עובר על שום איסור, אני עושה רק את מה שמותר לי". המלך התאכזב, אבל קיווה שבהמשך הביקור ייהנה החתן מנוכחותו וישכיל לוותר על מנהגו עם חבריו. אבל לא כך היה, יום אחר יום היה יוצא החתן ומבלה עם חבריו תוך ויתור על שהותו עם המלך בין שמונה לעשר בערב.
בהגיע היום האחרון, יום בו המלך אמור לצאת ולשוב אל עיר הבירה, היום החשוב ביותר בביקורו של המלך- לא ויתר החתן על מנהגו, ויצא להתרועע עם חבריו. נעצב המלך אל לבו, ואכזבה רבה ניכרה על פניו.
ראש השנה בפתח, יום אשר יפתחו בו שלושה ספרים; הצדיקים נחתמים מיד בספר החיים, הרשעים נחתמים מיד בספר המתים, ואילו הבינוניים תלויים ועומדים כל עשרת הימים עד יום הכיפורים.
מי הם ה'צדיקים' ומי הם ה'רשעים', ומה עשה האדם במשך כל השנה עד שקיבל את התואר 'בינוני'?
באדם יש גוף ונשמה. הגוף הוא חומרי ומחפש תמיד את החומר, הוא רוצה שהאדם ימלא את גופו בתאוות העולם הזה. ואילו הנשמה חוצבה מתחת לכיסא הכבוד, היא רוחנית ומחפשת תמיד את הרוח, היא שואפת שהאדם יעסוק רק בתורה ובמצוות, ובכך ימלא את תאוותה של הנשמה ברוחניות. מלחמה עזה יש לאדם בין הגוף ובין הנשמה, מי יגרור את מי, ומי יגבר על מי.
הצדיק- הוא זה שגורר את הגוף אל הנשמה, ועוסק רק ברוחניות, ואילו לגופו החומרי הוא מספק רק את המינימום הנצרך לו כדי קיומו, בעוד שעיקר עיסוקו הוא בצרכי הנשמה. הוא מזין אותה כל הזמן במזון הערב לה, תורה, תפילה ויראת שמיים.
הרשע, לעומתו, הוא זה שגורר את הנשמה אל הגוף. כל העת הוא ממלא את גופו בתאוות ומזין בכך את החומר ולא את נשמתו הרוחנית. הוא אינו לומד ואינו מתפלל כראוי, אלא אדרבה עובר עבירות ומרגיז את בוראו, ונפשו הרוחנית נשארת רעבה ואומללה.
כך נוכל להבין מיהו ה'בינוני'. הבינוני הוא האדם שכל השנה מזין גם את הנשמה וגם את הגוף, הוא אינו עושה עבירות כרשע, אך גם אינו עוסק רק ברוחניות כמו הצדיק. הוא מפרנס את שניהם; לומד, מתפלל ועושה את כל מצוות ה', ובכך מחיה את הנשמה, אך אינו מסתגף ואוכל רק כדי קיומו, אלא נותן גם לגוף את מזונו החומרי- אוכל טוב, ישן טוב, ונהנה מהבלי העולם הזה, וכמובן הכל בדרך המותר, בלי למרוד, חלילה, בקדוש ברוך הוא.
מגיעים עשרה ימים בהם הקב"ה, מלך מלכי המלכים, נמצא איתנו קרוב מאוד, עם הנשמה, שהיא בתו היחידה, ועם חתנו בן הכפר החומרי יותר, והוא מצפה מאיתנו שלפחות בימים אלו נתנתק מהחומריות ונוותר אף על מה שמותר לנו, ונשקיע רק ברוחניות, ובכך נזין רק את הנשמה הטהורה, ועי"ז נכתב ונחתם בספרם של צדיקים גמורים.