יום אחד באתי לפני הרב שך זצ"ל – שח הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל – והיתה דעתו בדוחה עליו. אמר לי: "רבי יעקב, הסכת ושמע – שהיתי בבית החולים, ונוצר קשר ביני ובין הפרופסור. באמת, נהג בכבוד. ופעם אמר: כבוד הרב, יש לי רספקט לדת. יחס של כבוד והערכה. אבל, יחד עם זאת, צריך שידע: הדת מעכבת את התפתחות המדע!
"תמהתי: מה הקשר בין השנים. השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם. וכי חסרים מדענים דגולים שומרי תורה ומצוות?! אמר לי: המדע מציג שאלות, והדת מציגה תשובות. ובכך חוסמת היא את התפתחות המדע. כי כשיש תשובות אין שאלות. אבל אנחנו איננו מתיחסים לתשובות – עפר לפיו – ושואלים את השאלות, ומגיעים אל התשובות 'האמתיות'!
"לא הבנתי: חידות לי דבריך. אולי תואיל לפרט?
"אה, לכך חיכה! 'הנה, אתם יודעים שהעולם נברא על ידי הבורא יש מאין בששה ימים. אבל המדע אומר: נניח שהעולם נוצר מאליו, כיצד נוצר אפוא? וחוקרים, ומגיעים לתשובה!' באיזו תרועת נצחון אמר זאת, איך נצצו עיניו!
"אמרתי: כמה נפלא! אז אולי תשתף גם אותי בממצאיך, איך נוצר העולם מאליו?! 'אה, ובכך, זה היה כך: בתחילה היה העולם מוצף במים טעוני חמרים כימיקליים. החוקרים משתמשים במושג 'מרק כימיקאלים'. ואז התחוללה סערת ברקים, וברק אחד שיפד כמה וכמה כימיקאלים בכח חשמלי עז ואיחד אותם, וכך נוצר, באקראי, התא החי הראשון. מכאן ואילך, זו רק שאלה של התפתחות'…
"הבטתי בו וחייכתי, והוא חש שלא בנוח. אמר: 'כמובן, זה רק 'על רגל אחת', יש בענין הזה ספרות שלמה' – אין לי ספק בכך. אמרתי: טוב, פרופסור. אתה מצפה שאשאל אותך מה אחוז ההסתברות שברק ישפד חמרי גלם ויצור מהם תא חי, ומה סיכויי השרידות של התא. ואיך השתכפל והתחלק, ואיך התמזגו שני התאים וחלקו ביניהם תפקידים. ובכן, לא אביך אותך בכך. אבל תענה לי רק על שאלה אחת. הכל התחיל בסופת ברקים שהשתוללה על פני, איך קראת לזה, מרק כימיקלים? – 'כן', אישר. ובכן, מי יצר את מרק הכימיקלים?!
"'אה', הפטיר, 'זאת אין אנו שואלים!
"א גילעכטער, איזו בדיחה! אז גם אתם מודים בבריאה! בכדי שלא להודות בבריאה יש מאין בששת ימי בראשית, החלטתם להרחיק מליארדי שנים, ולהתחיל באיזה 'מרק כימיקלים' דמיוני – והיום הם מרחיקים עוד יותר, ומתחילים מאיזה מפץ גדול – אבל ככלות הכל, מישהו יצר את החומרים, והכין את התנאים, וארגן את הארועים – אז ככלות הכל, בעל כרחכם, תגיעו לבורא, אז מדוע כל ההתפתלות? הודו בו מיד, שבו ללמוד חומש!"
וזאת הורה הבורא יתברך באות המטה שנהפך לנחש. מדוע בחר באות שגם החרטומים יכלו לעשותו, ורק לאחר מכן, כשהתנין הפך למטה ובלע את תניניהם, חפו פניהם והודו באזלת ידם? – כי כך דרכם מאז ומעולם, בורחים מהאמת ומתיימרים להבין מסברתם, ומרחיקים שלוש וארבע פסיעות, ודרכם נחסמת. ובעל כרחם מודים, והם כה נלעגים!
(והגדת, הובא ב'אגעדאנק' וארא תשע"ט)