יום ראשון השבוע, בדרך לתפילת שחרית, והמחשבות של ה'חשבונות רבים' מתרוצצות, כמעט בחטף, במוחי. מה זה יגיד ומה זה יחשוב. אם זה יעשה ככה נעשה ככה. וממחשבות פרטיות – אישיות למחשבות 'כלליות', מדברים עוד פעם על בחירות ב'סיבוב שלישי' בתחילת חודש אדר, אז עוד פעם הפרעות בלימוד? איך ייראה המשך ה'זמן' ככה?
ואז, מאותו המקום הפנימי שממנו הגיעו המחשבות של 'מה יעשו ומה נעשה לפי זה', של החשבונות של כל העולם, צץ לפתע הפסוק בפרשת השבוע: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ".
400 איש ובראשם עשו הרשע מתקרבים להילחם בו ובבני משפחתו. בורח הוא מלבן מצד אחד ומעשו מצד שני. יש לו משפחה גדולה וענפה, שמוטל עליו לשמור עליה משפיכות הדמים שאולי תגיע. לכאורה, זמן של 'חשבונות רבים', אם עשו יעשה כך נעשה כך. אם יאמר כך נענה לו כך. אך יעקב נמצא לְבַדּוֹ, רק הוא והירבונו של עולם. אף בן תמותה לא אמור לקבוע לו את היום הבא שלו, רק הוא לבדו. אם הוא יהיה צמוד לקב"ה לא יועילו שום רצונות ומאוויים של אף אחד אחר. רק אני עצמי אקבע לעצמי איך ייראה השבוע החדש שלי, הרהרתי לעצמי, לא החברים ולא השכנים, לא החברים ולא הפוליטיקאים. בידך הבחירה לקבוע האם השבוע הקרוב יהיה שבוע של שטייגן והתקרבות לקב"ה, או שבוע בו כל האחרים יניעו אותך, את מחשבותיך ותחושותיך, רצונותיך ומעשיך.
"… לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי… לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם". (סנהדרין ד, ה).
"אין ספק כי אחר שנברא האדם יחידי ראוי שיהיה בו בשורש יצירתו דרך להבחין בין הפעולות המשובחות שיתלה בהן שלמות הנפש מזולתם" (ספר העיקרים מאמר ג).
נגישותה העצומה של ההתקשרות בן איש לרעהו בתקופתנו רוויית הטכנולוגיה הפכה רבים מאתנו למחוברים עד לשד עצמותינו ל"מה כולם אומרים וחושבים". אם הציבור שלנו מנותק ב"ה מכל המכשירים המאוד נגישים ומנגישים, ובכוללי אברכים רבים אף נאסר להשיב לשיחות סלולרי באמצע הלימוד (וטוב שכך, כמובן…), הרי העולם שמבחוץ מחובר באינפוזיה עם סוללה נטענת, מרגע הקימה בבוקר ועד לכתם לישון, להודעות ועדכונים, מחשבות והרהורים של הזולת. אם מישהו שכח בטעות את הסלולרי בבית הוא מרגיש מנותק.
ממה אתה מנותק? הרי כעת אתה חי לבדך עם עצמך. הלוא אין דבר טוב מזה!
לפני שנים, עוד בטרם הוקמו ועדות הרבנים לטלפונים כשרים, היה ברשותי סלולרי שמקבל הודעות. כ־500 הודעות בממוצע קיבלתי ושלחתי ביום אחד. אז עברנו כולנו לטלפונים כשרים ואופציית שליחת וקבלת ההודעות בוטלה. אני חי את חיי כבר למעלה מעשור ללא הודעות בטלפון, והנה הפלא ופלא, עולם כמנהגו נוהג. ראש הממשלה לא ממהר להתקשר אלי כדי להתייעץ אם להפציץ את חמאס בעזה. אפילו ראש העיר אינו שולח לי הודעה בהולה, כדי לדון האם להגדיל את תקציב החינוך על פני תקציב הנקיון העירוני. הכל בסדר, העולם מסתדר יפה מאוד גם בלי 500 ההודעות היומיות, וכן, בשעות הבוקר בישיבה ובשעות הכולל אחה"צ, גם הסלולרי מנותק, וכולם מסתדרים מצוין בלעדיי. גם אני מסתדר נהדר בדיוק כמו פעם, והכל נותר על מקומו בשלום, בתוספת שקט ומרגוע בראש ובלב…
לאחר פטירתו של ראש ישיבת חברון הגר"א פרבשטיין זצ"ל, פורסם ב'מוסף שבת קודש' שפעם אחת נסע הגר"א פרבשטיין ברכבת והתיישב ליד יהודי מבוגר. השניים שוחחו וראש הישיבה שאל את המבוגר מה הוא עושה בדרכים הארוכות. "לא משעמם לך?", שאל הגר"א פרבשטיין זצ"ל.
האיש ענה תשובה פשוטה והגר"א פרבשטיין זצ"ל כל כך נהנה מתשובתו, עד שהוא חזר עליה בהתפעלות פעמים רבות. וכך השיב לו האיש: "משתעמם? מה פתאום! אני יושב עם עצמי וחושב!"…
זכורני שהגה"צ רבי שלמה וולבה זצוק"ל אמר פעמים רבות בשיחות שמסר בכל מוצ"ש בישיבת 'קול תורה', שאדם שאינו מסוגל לשבת עם עצמו חצי שעה מבלי שישעמם לו הוא אדם חיצוני. "אם אינך מסוגל לשבת עם עצמך מבלי שמישהו יגיד לך משהו, מבלי שתרגיש מחובר כל הזמן לאחרים, אז אתה אדם שהפנימיות שלו ממנו והלאה", היה אומר המשגיח זצוק"ל.
פרופ' דניאל גילברט, מומחה בתחום הפסיכולוגיה החיובית מאוניברסיטת הרווארד, ערך מחקר מקיף. הוא הכניס שני אנשים לחדר ונתן להם להכיר אחד את השני. כעת הוא הושיב את השניים גב אל גב, כשמול כל אחד מהם צג מחשב שרק הוא רואה. בחלק מהמקרים נאמר לשניים שהם מבצעים את אותה משימה על המחשב, ובמקרים אחרים נאמר להם כי הם מבצעים משימות שונות. המשימה הייתה לצפות בסדרות של חפצים, כשכמה ימים לאחר מכן הם התבקשו לשוב לחדר ולנסות להיזכר בחפצים שאת תמונותיהם ראו.
הממצאים הראו, שמשתתפים שחשבו שהם חולקים את המשימה עם האדם הנוסף זכרו פחות טוב את החפצים. לעומתם, אלו שהאמינו שהם ניצבים לבד מול המשימה הצליחו לגבש זיכרון יותר טוב. מסקנת המחקר הייתה, שאנשים המאמינים שהם מבצעים פעולה לבד מגבשים זיכרונות טובים יותר לגביה. גילברט הסביר, שאנשים לא משתמשים בכל כישוריהם כשהם יודעים שיש אדם נוסף שאפשר לסמוך עליו. ההסבר השני הוא, שעצם חלוקת החוויה עם אדם אחר מסיחה את הדעת ולא מאפשרת לנו לעבד לבד במוח את מה שחווינו. מהבחינה הזו, להיות ביחד מצריך אנרגיה ותשומת לב בפני עצמה, דבר שלא מאפשר לנו לנצל את כל היכולות שלנו.
יותר ויותר מחקרים שנערכו בתחום הפסיכולוגיה החברתית בעשור האחרון, מצביעים על כך שזמן לבד, כשהוא מנוצל כראוי, מועיל לכל אחד. אפילו אנשים מאוד חברותיים, שאוהבים להיות מוקפים כל הזמן בחברת אנשים, יכולים לפתח את אישיותם הפנימית טוב יותר, או להיות ממוקדים יותר ואף להגיע ליותר הישגים, אם הם לומדים להיות גם לבד.
אין זה אומר שהאדם צריך לחיות לבדו. אדרבה, "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" ו"טובים השניים מן האחד". חז"ל הקדושים העלו על נס את מעלת הלימוד בחברותא ולא ביחיד, ושיבחו רבות את מעלת הרבים כאשר "ברוב עם הדרת מלך" ומצווה הנעשית ברבים עדיפה על מצווה הנעשית לבד. אך בוודאי שאין הכוונה שהאדם צריך להקיף את עצמו בחברה בכל שעות היום. אדם שאינו מסוגל להיות לפעמים לבד עם עצמו, לבנות את עולמו הרוחני הפרטי לבדו, מבלי לבדוק כל הזמן מה ייאמר על ידי סביבתו, סבר הגר"ש וולבה זצוק"ל, הוא אינו אדם פנימי.
כשהאדם נעמד לפני יוצר העולמים עליו להתכונן הכנה ראויה. להבין באיזה מעמד משמעותי הוא ישתתף בעוד מספר רגעים ולסדר בראשו את מעלות הבורא ושבחיו. אין צורך להסתגר בחדר סגור כדי להתכנס בתוך עצמנו ולהתבונן לתוככי לבבנו. אפשר לעשות זאת גם כשבית הכנסת מלא מפה לפה. צריך רק להתאמן ולהתרגל לכך.
"וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כוח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה" (שולחן ערוך הלכות תפילה סימן צח).