"מצוה גוררת מצוה" (אבות ד', ב')
פעולותיו הכבירות של הרבי מסאטמאר זי"ע בשנות מלחמת העולם השניה נודעות ומפורסמות. הוא היה נוסע תכופות לבודפשט בירת הונגריה לעסוק בעניני הצלת נפשות, והשפעתו גדלה ועשתה פרי לטובה. חלק ניכר של עיסוקו היה כרוך באיסוף סכומי כסף עצומים מיהודים עשירים.
יום אחד התגלע ויכוח ממוני בין שנים מחסידיו בבודפשט אודות סכום נכבד. בית הדין המקומי חייב את אחד מבעלי הדינים שישבע, והלה נכנס אל הרבי, שהגיע אז לעיר, ושאל בעצתו כיצד יוכל להתחמק מן השבועה.
"אין כאן מקום להתחמק", ענהו הרבי, "רק זאת תוכל לעשות – לוותר על התביעה והכסף, ואז תתפטר מהשבועה". עלה רעיון בראשו של האיש, והוא שלח לומר לבעל דינו כי היות והרבי שוהה בעיר לצורך מצות פדיון שבויים והצלת ישראל, וגם עלינו יטיל לתרום סכומים אדירים, אולי מן הנכון שנוותר שנינו על התביעות ועל הטענות ונמסור את הכסף לצרכי הצדקה שלו. אמרו ועשו, והסכום הועבר לידיו של הרבי. השמועה אודות הוויתור פשטה בחוצות, ותהום כל העיר.
כעבור שעה קלה ניצב אחד מבעלי הדין בבית הרבי. הגבאי קידמו בברכה וסיפר לו על קורת הרוח וההנאה שגרם לרבי בתרומתו. "על זה גופא באתי", השיב הלה, "כדי לקבל את ברכת תודתו של הרבי עבור סכום הנכבד ששלחתי".
עוד הוא מדבר, והנה מגיע בעל הדין השני, וגם הוא כקודמו מחכה לתודתו של הרבי עבור נדבת לבו ותרומתו הנכבדה. וכי לא הוא זה שוויתר על סכום כה רב שהיה מגיע לו בצדק?
"אני הוא המוותר!" – צועד לעברו הראשון. "המצוה כולה שלי!" – עונה לו השני, וכך נוצר דין תורה מחודש, לא על הכסף רק על זכות המצוה, של מי היא…
הכריז הרבי ואמר: "התנא אומר בפרקי אבות 'מצוה גוררת מצוה'. ובכן, רצונכם לדעת זכות המצוה של מי היא? הבה נראה מי מכם מוכן להוסיף סכום כסף לצורך המצוה. מי שיוסיף, לו זכות המצוה הראשונה"…
(ע"פ 'חיים שיש בהם' פרקי אבות, מתוך 'מושיען של ישראל')