הרב אהרן כהן
"וַיִּקַּח קֹרַח" (במדבר ט"ז, א')
"וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, אמר בשבילו אני נמלט וכו'" כך ביאר רש"י בפסוק ז'.
במדרש מסופר (ויק"ר פ' כ"ב) אודות איש אחד ששם לב לשתי ציפורים, שהתקוטטו ביניהם, קמה אחת על חברתה והרגה אותה, ראתה הציפור כי אין באפה של חברתה רוח חיים, הלכה ולקחה עשב מסוים, הגישה אותו לאפה של הציפור וקמה לתחייה.
קם האיש, עקב אחר העשב הנופל מאפה של הציפור שקמה לתחייה, נטל אותו, והלך להחיות מתים. הגיע אל שערי העיר, ראה ארי מוטל מת בצידי הדרך, הגיש את העשב לאפו של הארי, קם הארי לתחייה וטרף את האיש שהחיה אותו.
מבאר ע"ז הגאון ר' ברוך מרדכי אזרחי שליט"א, לכאורה הדבר הפלא ופלא, אנו למדים מזה, מה קורה כאשר מנצלים כוחות שלא במקום הנכון, שלא באופן הנכון, מבלי לחשוב את המהלכים הצפויים. לפעמים נותנים לאדם כוחות עצומים, על אנושיים אשר כל מטרתם להחיותו ולהגיע להישגים גדולים, ואותה "עין" קמה עליו ותהרגהו…
קורח כפי שכתוב במדרש היה בעל רוח הקודש, בכוחו ובפקחותו היה רואה למרחקים של נצח, לדורי דורות, ראה את שמואל הנביא יוצא מחלציו כעבור כמה דורות. מה עשה עם הכח הזה? ניצל אותו כדי להתנשא ולחלוק על משה ואהרן.
אותו כח שהוא רב תנופות, המסוגל לרומם ולנשא, לקח קורח והביא קללה על עצמו, וזאת מפני ש"עינו הטעתו".
●●●
ידוע הסיפור כיצד מנע ה"חפץ חיים" מחלוקת גדולה בעירו..
בשנת תרס"ח לאחר המהפכה הרוסית, התכנסו בעיירת ראדין אנשי ההמון ויסדו חברה קדישא חדשה נגד החברה קדישא הקיימת, כשראה הח"ח את המחלוקת הגדולה שעלולה להיות, עלה בשבת קודש בעת התפילה ליד הבימה והחל לדבר אל הציבור, וכך אמר: "אחים יקרים! לו היו נותנים לי אלפיים רובל שאבוא לדרוש, לא הייתי מסכים.
אני זקנתי וכל שעה יקרה לי. אבל אני רואה הכרח לדרוש לפניכם. אני נמצא פה יותר מחמישים שנה והריני זוכר את כל היהודים שהיו אז בבית הכנסת: פלוני ואלמוני וכו'. ואיפה הם כולם היום? לא נשאר מהם זכר, מלבד מצבות בבית הקברות. רבים מכם עדיין לא היו אז בין הנולדים. ורבים שהיו אז ילדים נמנים כעת בין הזקנים. הלוואי שכולנו נאריך ימים, אבל סוף סוף, הרי נבוא כולנו לשם, ונהיה נאלצים למסור דין וחשבון על מה שעשינו כאן.
ודעו לכם רבותי! עניין המחלוקת הוא דבר חמור מאד, שאף מי שמקיים הרבה מצוות עלול להפסיד אותן בגלל המחלוקת. ואני בטוח שאם יראו לאחר מאה ועשרים שנה את אימת הדין ינסו להיתפס בכל קש כדי להינצל, ויאמרו: היה בעירנו יהודי בשם ישראל מאיר, שחשבו אותו לתלמיד חכם, והוא ראה את הכל ושתק. לכן אני מבקש מכם שלא תזכירו את שמי. יש לי חבילה משלי ואינני יודע איך אעבור את הדין, ואיך אוכל לקבל עלי אחריותם של אחרים?"
תוך כדי הדברים פרץ ר' ישראל מאיר בבכי וכל גופו החל לרעוד מפחד. השומעים נרעשו וקיבלו עליהם לבטל מיד את החברה קדישא החדשה. הם גם קבעו תקנה חדשה למשך שלש שנים שלא לקבל דמי קבורה ולעסוק במצווה זו כראוי לגמילות חסד של אמת.
●●●
בספר אגן הסהר מובא על הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל שאמר כי מצא עצה היאך להינצל מאש המחלוקת המתלקחת בראש חוצות, והטעים דבריו במשל נאה ששמע בילדותו: היה רועה שהלך עם כבשיו בשדה, והנה רואה הוא אש מתלקחת מרחוק אשר פושטת לה ומתקרבת במהירות גדולה הרבה יותר ממרוצת הכבשים. תהה הרועה לעצמו היאך יוכל להציל את הכבשים מן האש הנוראה הזו? עד שעלה במוחו רעיון:
הוא לקח מקל ורץ לכיוון האש, הבעיר בה את קצה המקל ורץ איתו אל תוך המשך השדה והדליק גם שם אש. האש החדשה הזו שרפה והלכה אף היא בכיוון הרוח ושרפה את הקוצים ועל ידי זה נחרך שטח אדמה. וכאשר הגיעה האש הראשונה לאותו המקום, כבר לא יכלה להמשיך הלאה כיון שכבר היתה שם האדמה חרוכה מהאש השניה. ובזה הציל את עדרו, כיון שהכבשים נעמדו באותו מקום החרוך.
והנמשל: על ידי אש קודש שיצית האדם בקרבו יגרם שלא יהיה מקום לאש זרה לשכון שם. שכאשר אש קודש תופסת את כל המחשבה של האדם, אין מקום לאש זרה לשכון שם.