"הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שמות ו', ז')
הגה"ק רבי משה נתן נטע ממאקווא זצוק"ל השאיר אחריו הרבה ספרים בשם 'עטרת משה' אך לבד מזאת כתב ספר קטן אחד 'כלי גולה', שלענ"ד הוא שקול ככל שאר ספריו ויותר מהם. הוא כתב את הספר הקטן בשנות הזעם תש"ג – תש"ה. היה לו רק סידור וחומש שם, ועבר עליו צרות וגזירות קשות ומרות, ו'גנב' מאיזה בית ספר זנוח כמה דפים וכלי כתיבה, ועליהם רשם חידושי תורה וניסים ונפלאות שהאיר ה' פניו שם במצור ובמצוק. הספר הזה מבהיל על הרעיון איך שזכה יהודי להיות דבוק בהשי"ת תחת יד הגרמנים, אוזן לא שמעה כזאת מעולם, לא שיערום אבותינו.
הוא מתאר בספרו 'דו שיח' שהיה לו עם אחד המפקדים הגרמנים ימ"ש [ונזכיר דבריו משום שאותו רשע הקשה לו כמה קושיות, שלצערנו יש מאחינו בנ"י שקשה להם אלו הקושיות, לזאת נזכיר מה שהשיב לו לאותו רשע]. הוא היה עובד יחד עם עוד רבים שאינם מבני ישראל בחטיבת עצים בעומק היער. יום אחד ניגש אליו מפקד גרמני וקרא לו שיצא איתו לטיול לעומק היער, ובערב יחזירנו לצריף כיון ששמע שהוא רב ומלומד, יש לו מה לשוחח עמו.
רבי משה נתן נטע כותב שלא היה יכול למאן לבקשתו, והרגיש בשעת מעשה כאותה בת היענה שציווה לה האריה להכניס פיה וצווארה הארוך לתוך פיו להוציא משם איזה עצם… הגוי ביקש לשמוע ממנו כל מה שהיהודים חושבים עליהם.
אמר לו הרבי, איזה מן שיחה היא זאת, אתה עם המדליות ואני עם הסמרטוטים ועבודת הפרך, תרצה לדבר עמי כשיחת שני חברים ישירה ושווה? הניח הגוי את ידיו על המדליות ואמר, יהיו בעיניך כאילו אינן כאן, תדבר משוחרר וחופשי שיחה גלויה ופתוחה, ותאמר לי מה היהודים חושבים על הגרמנים.
אמר לו הרבי, אנחנו מסתכלים על הגרמנים כמו עדר של כבשים תמימים הולכים, ולפתע באמצע הילוכם נהפכו כל הכבשים לנמרים ועקרבים אכזריים. הרי העם הגרמני היה מתורבת ומנומס, יצאו ממנו הרבה סופרים ומשוררים והוגי דעות, וכל סדר בתרבות היה שם להפליא, והנה לפתע נהפכו כל הגרמנים לשדים ומזיקים, חלאת אנושות. כל ימי בשר ודם לא תוכלו לפתור את החידה הזאת.
השיב לו הגרמני, אין הכי נמי, אך אנו שליחי ההשגחה! אמר לו הרבי, כתוב ברמב"ם על המצריים, אע"פ שכבר נגזרה גזירה מתחילה על ישראל שיהיו ד' מאות שנה בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם, אך זאת לא נאמר באיזו מדינה יהיו, ומי יענה אותם, וכיון שבחרו המצריים בכך, לכן נענשו במכות קשות ומופלאות. והוסיף לו מה שכתב הראב"ד 'הוי אשור בשבט אפי', אתם נבחרתם להיות האומה הרשעה, אינכם הולכים לקיים שליחותכם כציות ונאמנות, אלא אתם רוצחים והורגים באכזריות והנאה שטנית כזאת, ועל זה עיקר שנאתנו נגדכם [וכמ"ש 'כי ידעת כי הזידו עליהם ותעש לך שם כהיום הזה', אע"פ שהיו שליחי ההשגחה, אך הם הוסיפו להזיד עליהם את העינוי בזדון].
עוד שאל הגרמני, מה יש לכם נגדנו, תתבוננו מעט מה עשיתם לנו, הנה ישב לו העם הגרמני מאות שנה על ארצו, עבד את אדמתו ואכל יבולה, ולפתע באו אורחים לא קרואים למדינתם, עם רב מבני ישראל, והחלו לסחור בארצם והצליחו וגם עשו פרי, התעשרו מאד להפליא, ונהפכו לבנקאים ובעלי בתים לכל בתי חרושת, וכל האנשים הפשוטים צריכים לשאת עיניהם ברחמים וחמלה שהיהודי הבנקאי יאשר להם הלוואה, ומכאן יצאה השנאה אצל ההמון הגרמני, וא"כ מה יש לכם נגדנו?
השיב לו המאקאווער רב, התחלת לספר את המעשה מאמצעו, אני אתחיל את המעשה מתחילתו. מה הסיבה שאנו בני ישראל מצליחים להיות בנקאים ובעלי בתים של כל העסקים בגרמניה. אנחנו ישבנו בארץ ישראל, עבדנו את אדמתנו, לא היינו בנקאים, ולא ידענו לשונות אלא לשון הקודש, לא היה לנו שום רצון לשלוט על העולם, יום אחד הגיע טיטוס שלכם למקום קטן ביבשת אסיה, וגירש אותנו מאדמתנו, והוליכו אותנו באניות, עד שטיטוס בנה שער ניצחון ברומי, על שהוא הצליח לגרש את היהודים מארצם לאירופה [הגוי הזדעזע מבהירות רהיטות לשונו של הרבי. הרבי עצר לרגע, ושאל אותו, האם הרשות עדיין נתונה לדבר בשיחה גלויה? והרוצח אישר: כן כן, תמשיך בדברך] והנה לפני כאלף שנה כבר תיקנו הגויים שיהודי אין לו אפשרות לקנות אדמה באירופה [וכמוזכר בתוספות מסכת ע"ז ובב"מ האיך ישראל מתפרנסים מהלוואה בריבית לנכרי, והלא תיקנו חז"ל שלא להלוות בריבית לנכרי, ותירצו התוס' מכיון שתיקנו הגויים שבני ישראל לא יהיה להם רשות לקנות חלקת אדמה בארצם, לכן התירוהו חכמי הדורות] לכן התחלנו להלוות בריבית, ולקנות בזול ולמכור ביוקר כרוכל המחזר בעיירות, וזה גרם לנו להפוך ליהודים סוחרים, מה שזה לא היה כלל כשהיינו בארצנו לפני שבאתם לגרש אותנו ממקומנו. ומכיון שכך, הוכרחנו ללמוד לשונות, שהרי קנו מהטורקי ומכרו לגרמני, וכן כל שאר הלשונות. גרשתם אותנו מספרד לפורטוגל, ומפורטוגל לצרפת, וכו' עי"ז למדנו כל הלשונות בגללכם.
וסיפר הרבי לרוצח מעשה שהיה עם יהודי פשוט בעיירה סמוכה לעיר מאקאווא, שם התגורר פריץ עשיר שהיו לו אלפי כבשים ואדמה לזריעת התבואה וכו', ומסרם ליהודי שינהיג את כל המשק, והצליח מאד במלאכתו, ואחת בשנה היה הפריץ בא לבקר במשק לראות את ההצלחה במו עיניו. הפריץ לא היה יכול לגרש את היהודי, כי הוא ידע שכל הצלחתו רק בזכות חכמתו של היהודי. אך עתה בשנות הזעם, פרצה שנאת הפריץ לאותו יהודי, כל מה שהיה מקנא בו כל אותן השנים על חריצותו וחכמתו.
עוד זאת גרמתם לנו להלוות בריבית ע"י שאסרתם עלינו להיכנס לעיר הגדולה מבוקר עד ערב, רק כמה שעות ספורות, וא"כ לא יכולנו לסחור כרגיל לקנות כאן ולמכור כאן, לא היו לנו ברירות רק להלוות בריבית שלזה מספיק זמן מועט. וכשנודע שרבים מבני ישראל הצילו את הדוכסים בשעת דחקם ע"י ההלוואות שלהם. ובעיר אייזנשטאט יש שלט נחושת גדול על יהודי רבי שמשון ורטהיימר שהציל את כל המדינה בהלוואות גדולות.
ולא עוד אלא שכל המושג של הבנק התחיל ע"י כל הנ"ל, שהרי גם רבינו תם היה בנקאי בתוך ביתו, בין תוספות לתוספות, אלא שלאחר כמה דורות, נהפכו נכדיו לבנקאים גדולים, וכל זה מחמת שלא נתתם לנו להיכנס לעיר לסחור כרגיל. ומה לכם לשנוא אותנו על מה שאתם לבדכם גרמתם לנו, שלא נוכל לסחור ולקנות אדמה, רק להלוות בריבית.
לאחר שהשלים את שיחתו, אמר לו הגוי, אין לי מה להשיב לך, הנך צודק בטענותיך. רבי משה נתן נטע חזר לצריפו, וכותב שהוא מברך את השי"ת הגומל לחייבים טובות, שיצא מפי אריה בשלום ולא הרגו במקום, בדרך נס.
(מתוך 'ממשקה ישראל' תולדות ע"ט)