"וְלֹא-נְתָנוֹ אֱלֹהִים, לְהָרַע עִמָּדִי" (ל"א ז')
אחד מן היסודות החשובים ביותר לכל אדם הוא ענין הכרת הטוב. זוהי אבן בסיס באישיותו של האדם ואלמלא יש לו מידה זו הרי שאינו בגדר 'אדם'.
ב"ספר החסידים", שחיבר רבי יהודה החסיד בתקופת רש"י, מובא, שאם אדם שומע מרעהו ביטוי של כפיות טובה, כמו: "עשיר זה עשה לי פעם טובה כספית קטנה, וכי חייב אני להכיר לו טובה?", יש להתרחק מאותו אדם ולא להתחבר אליו כל ימי חייו! זהו אדם שפל מבני אדם!
שיטה זו היא שיטתו של עשיו הרשע, ואבאר את הדברים:
יש לי ידיד נפש, תלמיד חכם, איש צדיק ותמים, שניהל חיידר במשך שנים רבות. אדם זה קיבל על עצמו במשך שישים שנה משימה מיוחדת – בכל פעם ששומע על חתונה בעיר שנערכת על ידי אנ"ש, הוא הולך לשם ומקבץ נדבות עבור תלמידי חכמים בארץ ישראל. מאחר שהוא אדם נכבד בעיני הבריות, נהנים בעלי השמחה מעצם נוכחותו בחתונה, ותורמים לו בעין יפה. כיום הוא כבר זקן ובקושי יכול ללכת ולראות, אך עדיין הולך ככל יכולתו.
לפני שנים אחדות ארע לו שהגיע לחתונה עשירה במיוחד בניו יורק. הוא החל לאסוף תרומות, כדרכו בקודש, אך בין רגע הופיע במקום המלצר הראשי – שלא היה יהודי, ואמר: "בעל השמחה אסר לקבץ נדבות בלילה זה, כדי לא להטריד את אורחיו הנכבדים".
מסתבר שאיסור כזה היה הסעיף הראשון בחוק שבמגילת היסוד של סדום ועמורה…
הלך ידידי לבעל השמחה עצמו. כשהבחין בו הלה, קיבל אותו בכבוד גדול, ותיכף ומיד שלף מכיסו מאה דולר ונתן לו. אמנם סכום כזה ביחס לעשרו האגדי נחשב כמו פרוטה אצלנו, אך סוף כל סוף – זוהי תרומה. "המלצר הראשי אסר עלי לקבץ נדבות" – סיפר לו הידיד. "אתה יוצא מן הכלל" – ביטל העשיר את דברי המלצר מכל וכל – "הא לך מקום מכובד, ואני אדריך את האורחים לגשת אליך לתרום".
לא חלף זמן רב והמלצר הבחין בו שוב. הוא ניגש אליו בכעס: "אמרתי לך לא לעשות זאת".
"בעל הבית עצמו קבע שאני יוצא מן הכלל, והפה שאסר הוא הפה שהתיר".
הגוי שתק ונכנע, אך בכל רבע שעה בערך היה בא, עומד מן הצד, מביט בתורמים השונים שנגשו אליו – והולך לו.
כעבור שעות ספורות הסתיימה החתונה המפוארת, וכל אחד קם ויצא לביתו. גם ידידי עשה הכנות אחרונות ליציאה מן המקום, כשלפתע ניגש אליו המלצר הראשי: "אדוני, במשך כל הלילה ראיתי אנשים ניגשים ותורמים לך. אין לי שום מושג לאיזה צורך אתה אוסף את הכספים הללו, ולמעשה אין הענין נוגע לי כלל וכלל, משום שקבעתי לעצמי חוק בל יעבור – שלעולם ועד לא אתן אפילו פרוטה אחת לצדקה. אני מרגיש שהתרומות הללו נוגדות את צו המצפון שלי".
רוצה הייתי ליטול את אותו גוי, לחנוט אותו בצורה כלשהי במוזיאון הבריטי תחת הכיתוב: "חק בל יעבור – אף פרוטה לצדקה כל ימי חייו"…
והגוי המשיך: "אך מאחר שאני צריך ללכת לישון הלילה יש לי בעיה. איני חש בנוח שאני היחיד מכל האולם המפואר הזה שלא נתן לך צדקה, ומרוב בושה אתקשה להירדם. לכן אתן לך כעת משהו". הוא הכניס את ידו לכיס מכנסיו, שלף ממנו שטר של דולר והניחו באיטיות, כאילו הוא זקן בן שלוש מאות שנה, בידי ידידי. "אני מצהיר" – הוסיף – "שזו פעם ראשונה ואחרונה בחיי שאני נותן צדקה!".
הרי לנו תלמיד מובהק של עשיו הרשע! עשיו – עם דרכון אמריקני! שימו לב למה שאמר: כל חייו הוא חי עבור כבוד, ולכן אם הוא מתבייש הוא אינו יכול להירדם. ומאחר שאם יאלץ לקחת גלולת שינה מהרופא, יעלה לו הענין אי אלו פרוטות, הוא מחליט לתת נדבה, להרגיע את הבושה – ולהצליח לישון במנוחה.
מסתבר, שעשיו בגיהנום התחיל לרקוד משמחה על התלמיד שהצליח להעמיד…
הזוהר הקדוש אומר: "'ואיש תרומות' – דא עשיו". מדי יום ביומו היה בא עשיו ליצחק אבינו עם שאלות בהלכות צדקה "ולא עביד מדי" – אך לא עשה דבר ומעולם לא נתן פרוטה! יש לו ספריה שלימה של שו"ת בהלכות צדקה – והוא אינו נותן!
טיפוס מסוג כזה של "שלי שלי ושלך שלי" הולך בעולם, וכשהוא נתקל בפלוני שעושה לו טובה הוא חושב לעצמו: וכי סבור אתה שנתת לי משהו? הרי כל מה ששלך שלי הוא! אתה בסך הכל פורע כעת חוב, וגם את זה עשית באיחור ורק באופן חלקי… מתי כבר תשלם את כל מה שמגיע לי?!…
כשאנו נתקלים ברשעים שמכירים טובה, עלינו לדעת, שהם עושים זאת אך ורק משום שהם זקוקים לטובה נוספת… ה"תודה" שלהם היא רק הקדמה לעוד בקשה… "לפני חצי שנה בקשתי ממך שתעזור לי בענין כספי. עזרת לי רבות, אין לי מילים בפי להביע את רגשות הכרת הטוב שאני חש בקרב לבי… ואגב, אפשר להיכנס אליך הלילה? יש לי דבר נוסף שאני זקוק לו…".
קל יותר לשמוע סיפורים כאלו אודות גויים, אך מי שיש לו מוח בקודקדו מבין היטב למי מכוונים הדברים. הגוי הוא רק משל – ואנחנו, לדאבוננו, הנמשל…
צעדתי פעם ברחובותיה של בני ברק עם אדם נוסף. הופיע מולנו אברך שהכיר אותי וברך אותי בברכת "בוקר טוב", אחר כך הגיע אדם נוסף וגם הוא בירך בחיוך. המשכנו עוד קדימה, כשלפתע הופיע מולנו אדם, וברגע שבו קלט את דמותינו נמלט ועבר לרחוב אחר. "כל אלו שקדמוני בשלום – מעולם לא קבלו ממני שום טובה. אבל אותו אדם שברח ונמלט, הוא אדם שזכה לקבל ממני הרבה. מרוב הכרת הטוב הוא אינו מסוגל לומר לי בוקר טוב…"
למרבה הצער, זהו המצב כיום. אני מכיר בעלי חסד שהפסיקו לגמול חסדים, משום שמשלמים להם רעה תחת טובה, עד כדי כך שהם חוששים לעשות טובות. מחובתנו לזכור היטב ענין זה, כדי שחלילה לא נלך בדרכם של כפויי הטובה, שהיא דרכו של עשיו הרשע.
(דורש טוב | הגדה של פסח)
מה עם הדין שאסור לקבל צדקה מגוי?