סיפר הגרב"צ פלמן זצ"ל, ששמע מרבי דוד פרנקל זצ"ל, איש סודם ואמונם של מרנן החזון איש והגרי"ז מבריסק זצ"ל, שפעם אחת לפני חג סוכות הגיע אדם שהיה ברשותו פרדס אתרוגים, עם אתרוג מאוד יפה ומהודר אל החזון איש, כדי לתת לו את האתרוג שיצא בו ידי חובה בחג. החזון איש לקח את האתרוג, בדק אותו מכל הצדדים, והתפעל רבות מיופיו והידורו. כאשר רצה לשלם בעבורו, לא הסכים אותו אדם לקבל תשלום, ואמר שהוא נותן לו את האתרוג במתנה, וזו זכות בשבילו שהחזון איש יברך על אתרוג שהוא נתן לו.
החזון איש לא רצה לקחת את האתרוג בחינם, משום שחשש שאותו אדם אינו נותן לו את האתרוג במתנה בלב שלם, ולהפך, אולי הוא רוצה שהאתרוג ישאר בבעלותו כדי שיהיה לו חלק במצווה שהוא עושה באתרוג, ואינו בקי כל צרכו בדיני "לכם – משלכם", שכדי לצאת ידי חובה במצווה חייבים להקנות את האתרוג במתנה גמורה. ולכן היה חשוב לחזון איש בדווקא לשלם על האתרוג, שבאופן זה בטוח שיקנה את האתרוג, ובכך בוודאי יוכל לקיים בזה את המצווה ללא חשש. אבל ככל שהחזון איש ניסה לשכנע אותו לקחת תשלום, לא הסכים אותו אדם לקבל.
כשראה החזון איש שכך הוא המצב, ואדם זה בתמימותו אינו מבין את רצונו לשלם, אמר לו: "תראה, אני מבין אותך שאתה רוצה ליהנות אותי ומשום כן אתה לא מוכן לקבל תשלום על האתרוג, אבל אני רוצה לשלם על המצווה ובלי זה אני לא רוצה לקחת את האתרוג בחג. ואם לא תקח תשלום – שנינו נפסיד, אני אפסיד שלא אטול את האתרוג, ואתה תפסיד שלא נהניתי ממך. אז לטובתנו, כדי ששנינו נהנה, כדאי לך לקחת את התשלום". ואכן אדם זה התרצה וקיבל את התשלום.
לאחר מכן הגיע אותו אחד אל מרן הגרי"ז עם אתרוג כקודמו – נאה ומהודר, כדי לתת לו בעבור מצוות ארבע מינים. וגם כאן חזר הסיפור על עצמו, שהגרי"ז ביקש לשלם בעבורו, ובעל האתרוג לא הסכים לקבל תשלום. אבל כאן הסיפור הסתיים בצורה אחרת: כאשר הגרי"ז ראה שבשום אופן אינו רוצה לקבל תשלום, התחיל לחשוש שמא יכשל כאן בנטילת אתרוג שאינו שלו, וכשיקח את האתרוג הזה לא ייצא בו ידי חובה, ומשום כן לא הסכים לקבל את האתרוג בשום אופן.
כשסיפר רבי דוד פרנקל את המעשה, הגדיר זאת, שהחזון איש היה בבחינת "אהבה" ואילו הגרי"ז היה בבחינת "יראה". וכאשר היראה היא כל רגע ממול העיניים, הרי הפחד שמא לא יוכל לקיים את המצווה הוא מוחשי, ומתוך כך לא יכול היה לסבול שאתרוג כזה ישאר אצלו אפילו רגע אחד, והחזירו מיד לבעליו.
(שלמים מציון)