פעם הלך הגאון הקדוש הרב מבריסק זכר צדיק וקדוש לברכה עם אחד מבניו הגאונים. נגש אחד מבני ירושלים ואמר: "אשריכם שזכיתם לבנים גאונים וצדיקים, ההולכים בדרככם בתורה וביראה. מעטים הזוכים לכך!".
שמע הרב מבריסק ולא הגיב, המשיך בדרכו בשתיקה.
בהגיעו לביתו אמר לבנו: "השמעת מה שאמר?! כסבור הוא שזו זכיה, מתנת חינם – – –
"היודע הוא כמה דמעות שפכתי עליכם, מהיותכם בעריסה, כמה התחננתי לפני בורא עולם שתגדלו בתורה וביראה!"…
●●●
אדם חשוב היה אצל הגאון הקדוש הסטייפלר זצ"ל, חודשים ספורים לפני פטירתו לחיי עולם, ושאל: "מה עושים כדי שהילדים יגדלו צדיקים וילכו בדרך התורה?"
התרגש הסטייפלר זצ"ל: "מה עושים?" חזר על דבריו, והתפלא – – –
"מה עושים?! –
"מתפללים!
"עד היום אני מתפלל ומוריד דמעות, שחיימקה שלי יצא בן תורה!".
מזעזע! "חיימקה שלי" הוא הגאון האדיר מרן רבי חיים קניבסקי שליט"א, שכבר אז נודע למשגב בשליטתו בלי מיצרים בכל התורה כולה, ובספריו האדירים בכל מקצועות התורה, ובערב פסח ערך סיום בכורים על כל הבבלי והירושלמי מדי שנה בשנה-
ועדין התפלל והוריד דמעות!
ובהן, בתפילות ובדמעות, תלה את הצלחת בנו המאור הגדול!
כך פועלות דמעות האב וכך, ויותר, פועלות דמעות האם.
מרביץ תורה ביקש בשעתו ממרן הסטייפלר זצ"ל ברכה, שיצליחחג ה בחינוך צאצאיו.
"ברכה?!" הפטיר הסטייפלר, "בברכות לא מחנכים ילדים! דרושות אין ספור תפילות ובקשות!"
העז וענה: "ובכן שהרב יתפלל"…
תמה: "עליך החוב, ואתה מגלגלו עלי?!"
התנצל : "אבל איני יודע להתפלל", והרב יודע…
השיבו: "תבקש מבני ביתך – הן יודעות להתפלל"…
ונספר:
שנים רבות לאחר פטירתה של אמו עליה השלום, הביאו לרבנו ה'חפץ חיים' זצ"ל את ספר התהילים הישן שלה. קבלו בדמעות והעתיר עליו נשיקות, ואמר: "היודעים אתם כמה דמעות שפכה אמי עליה השלום על ספר תהלים זה? בכל בוקר היתה קוראת בו, ובוכה שבנה יהיה יהודי טוב ונאמן,ירא שמים ותלמיד חכם!".
ופעם, לעת זקנותה, נשאלה אמו של ה'חפץ חיים' זצ"ל, במה זכתה לבן שיאיר עיני ישראל בצדקתו ובחיבוריו הקדושים. אמרה שאינה יודעת, מתנת חינם היא.
הפצירו בה, והיא בשלה. רק דבר אחד סיפרה, שלפני חתונתה מסרה לה אמה את ספר התהלים, באמרה: "בכל עת מצוא תעתירי בו לפני בורא עולם, שתזכי לגדל את צאצאיך לתורה, לחופה ולמעשים טובים". "וכך עשיתי", אמרה. והעידו, שהספר היה מנומר בדמעותיה-
וכמה פעלה, כמה זכתה!
ובענין זה, הגאון הקדוש, ראש גולת אריאל, ה'אמרי אמת' מגור זצ"ל, נשא בזיווג שני את בת גיסו הגאון רבי יעקב מאיר בידרמן זצ"ל, חתן ה'שפת אמת' זיע"א. היא היתה אלמנה, והביאה עמה את בנה הקטן לייבל, שגדל והיה לבן עליה. בתשעת הימים היה עורך סיום מסכת בכל יום, כדי שה'אמרי אמת' יוכל לאכול בשר מפאת חולשתו. הגיע לגיל גיוס, וקבל זימון להתייצב לוועדה הרפואית, לקבוע האם כשיר הוא לגיוס. מובן שמיד פעלו היכן שפעלו והחליקו בשלמונים, והרשעים פיהם דבר שווא, והבטחותיהם סרק, וחויב להתייצב ולהתגייס. מובן שהתדהמה היתה רבה, הלם וזעזוע. בן קדושים, שגדל בחצר הקודש וכל מעיניו בתורה וקדושה, יפול לידי הרשעים. יקרע מאהלי תורה ותפילה לקסרקטין שאין בו לא שבת ולא מועד, לא כשרות ולא צניעות, לב מי לא יחרד. הרבנית הגירה דמעות כמים, והרבי האיץ בעסקנים לעשות כל מאמץ. וכל השערים ננעלו, גזרה היא ואין לשנותה. ביום רביעי עליו להתיצב בשערי הבסיס הצבאי.
ניתן לשער- ויותר נכון לומר שלא ניתן לשער, את הצער היגון והאנחה.
אמה של הרבנית, אחות הרבי, לא יכלה לשאת את צער ביתה, בכיותיה והתייפחותה. השבת שלפני הגיוס עברה בצער ובעצב, ובמוצאי שבת נכנסה אל הקודש פנימה, ואמרה לאחיה הקדוש: "מעולם לא התערבתי ולא הבעתי דעה, מעולם לא ביקשתי דבר. אבל הפעם איני יכולה להבליג! הלא פועל ישועות אתה! גוזר אומר ומקיים! וכאן קצרה ידך? איככה אוכל וראיתי בצערה של בתי? איך יכול אתה לראות ביגונה של אשתך?"
שאלה: "היודעת את לשמור סוד?"
ענתה: "כן".
חזר ושאל: "היכולה את לנצור סוד?!"
תמהה. חזרה והשיבה: "הן"
אמר:" אז אגלה לך. הוא לא יגויס"…
אם חזה ברוח קדשו, או קיבל ידיעה שההשתדלויות הבלתי נלאות נשאו פרי, אחת היא. המשיכה וראתה את בתה מתייסרת, בוכה ודומעת, מתפללת ומתחננת באין הפוגות, ונצרה את הידיעה בחובה. כיצחק אבינו עליו השלום, שידע ברוח קדשו שיוסף חי, ונאסר עליו לגלות זאת לבנו יעקב אבינו, הלבוש שק ומתאבל תמרורים.
ביום רביעי נסע הנער למקום הגיוס, מלווה בברכת הרבי ובדמעות אמו, ובאותו היום חזר. סיפר שהודיעוהו שהתמלאה המכסה ופטרוהו מן הצבא, והשמחה רבתה.
נכנסה שוב האחות, ואמרה: "נצרתי סוד, כמובטח, ואמשיך לשמור בסוד. אבל אולי אוכל לדעת מדוע? למה לא לספר? אפשר היה לחסוך כמה ימי צער ודמעות, בכיות ותפילות!"
נענה ה'אמרי אמת' ואמר: "יודעת את באיזו תקופה קשה אנו חיים, ואינך יודעת איזו תקופה קשה ונוראה שבעתיים, ממשמשת ובאה. בכמה נסיונות יתנסו, ובאלו קשיים נוראים יתקלו. וכל תפילה מסירה אבן נגף מדרכו של הבן, כל דמעה ממוססת מכשול. אין לך מושג איזו תועלת הביאו התפילות והבכיות, איך סללו דרכו!"
(מתוך הגדה של פסח 'מקרבן לתורה')