"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות י"ט, ה')
התורה מייחסת למעמד הר סיני חשיבות רבה מאד, כאל המעמד הכי חשוב ויסודי של עם ישראל, בו נעשה ונהיה לעם. זכירת מעמד הר סיני נקבעה כאחת משש הזכירות שחיובן מדי יום, כפי שמבאר הרמב"ם ביסודות האמונה שכתב בפרק חלק.
מדוע באמת זכירת מעמד הר סיני כה חשובה וחיונית עבורנו, דבר יום ביומו?
הסיבה היא משום שבמעמד הר סיני זכו כלל ישראל לראות את הקב"ה עין בעין, כמו שנאמר בפסוק: "אתה הראת לדעת, כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו" (דברים שם, ל"ה). ופרש רש"י: "כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה פתח להם שבעה רקיעים, וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, וראו שהוא יחידי, לכך נאמר 'אתה הראת לדעת'".
כיום, עברו כבר אלפי שנים מאז מעמד הר סיני. למרות שמודעים אנו לדברי חז"ל האומרים במסכת שבת (קנו, א), שכל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות, עמדו שם ונכחו במעמד ההוא בעת קבלת התורה, אולם זיכרון הראיה הזו של 'אתה הראת לדעת' לא קיים אצלנו, כך שהתבססות האמונה שלנו עומדת על אמונת המסורת, של ספור ותיאור המעמד ההוא מדור לדור, אב לבנו ורב לתלמידו.
המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, כדרכו בקודש ליישם כל דבר השייך לאמונה בצורה מעשית, השקיע רבות להמחיש ולתאר לעצמו כיצד היה נראה מעמד הר סיני. כך היה מספר הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל, רב דקהלת 'נחלת משה' בבני-ברק, בשם מורי ורבי מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז':
כידוע, היה רבי דוד שומר על סדר יום קפדני ומדוייק. במסגרת זו, היה משכים קום כל בוקר על מנת ללמוד בהיכל הישיבה קודם התפילה. יום אחד, בבואו לפנות בוקר, שמע קולות רמים מחדרו של המשגיח רבי יחזקאל. רבי דוד נעצר ליד החדר, הטה את אוזנו והאזין. הוא שמע את המשגיח מתאר בקול רם כיצד היה נראה מעמד הר סיני; הריחות הנפלאים, הקולות והברקים, ההר עשן, בצורה חיה וצבעונית, כשהוא מנסה בכל כוחו ומאודו להחיות בלבו את הדברים במוחשיות.
המשגיח היה רגיל לומר: "אל לנו לתמוה מדוע בזמננו התמעטה יראת השמים שהורגשה ביתר שאת בדורות הקודמים. הסיבה לכך היא משום שלא מכוונים כראוי בברכות התורה על מעמד הר סיני, כפי שכתב הטור. הרי במפורש נאמר בתורה, שהטעם שיש לזכור את מעמד הר סיני, הוא 'אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים' (דברים ד', י') – וכששוכחים את מעמד הר סיני, כיצד 'ילמדון ליראה אותי'?!"
לאחר הסתלקותו למרומים של מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', נכנסתי באחד הימים למעונו הקדוש בשכונת 'זכרון מאיר' בבני ברק, לדרוש בשלום רעייתו האלמנה, הרבנית עליה השלום, שהייתה בת גדולים ואשת גדולים – אחותו של הגאון הקדוש רבי אברהם יצחק קאהן זצ"ל מתולדות אהרן, ובזווג ראשון אשת הגאון רבי שמריהו דויטש זצ"ל, מרבני פתח תקוה.
בקשתי להחכים ממנה ולשמוע מפיה עובדה מעניינת, הנהגה או מעשה רב מדמותו רבת ההוד של בעלה הגדול, עטרת תפארת ישראל.
הרבנית, שהייתה אשת חבר משכילה ומיוחדת במעלותיה, השיבה לי בתחילה בתשובה אופיינית: "מה אני, תלמיד חכם? הרי בשביל להגדיר 'תלמיד חכם' צריכים להיות לבד תלמיד חכם…". "מה כבר אוכל לספר לך עליו?", הוסיפה, "שהוא אהב ללמד? שהוא אהב את הישיבה ואת תלמידיו? וכי יש מישהו שאינו יודע זאת?". אך לאחר שתיקה קצרה, נענתה ואמרה לי: "דבר אחד אוכל לספר לך – בתקופה האחרונה, כשכבר היה חלש ותשוש, כשחזר הביתה מלימודו או ממסירת שעור – היה חוזר חי! נעור! רענן!"…
ואכן, בעינינו ראינו זאת, בחדש אדר תשע"ד, שנה וחדש ימים לפני הסתלקותו: נכנסתי בצהרי היום להיכל ישיבת 'חכמי לובלין', ולנגד עיני נגלה מחזה מרהיב, כיצד הרב וואזנר, ראש הישיבה הישיש למעלה מגיל מאה, יושב עם כמה אברכים שלמדו אצלו הוראה, ומסביר להם בטוב טעם ודעת ובבהירות נפלאה כדרכו בקודש, את סוגיית 'כל קבוע כמחצה על מחצה דמי'. עמדתי והתבוננתי במראה נורא ההוד, כשניכר היה בעליל כיצד הוא שואב את כל ה'חיות' שלו אך ורק מהתורה הקדושה! עבורי היה זה ספר מוסר חי!
"אשרי עין ראתה זאת"!
●●●
על הפסוק "מימינו אש דת למו" (דברים ל"ג, ב'), הובא ברש"י: "'אש דת' – כתרגומו, שנתנה להם מתוך האש".
מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, דקדק בלשון הפסוק שנאמר 'אש דת למו', ולא נאמר 'דת אש למו'. הלא ה'דת' שהיא התורה זה העיקר, וה'אש' נאמר רק כמשל? "אלא הביאור הוא", אמר הרב, "משום שה'מציאות' של התורה מתחילה באש, ולכן הוזכרה האש בתחילה".
מדוע התורה נקראת 'אש', ומדוע היא נתנה דווקא על ידי אש?
ההסבר הוא, משום שישנם דברים מקבילים בכוח האש ובכוח התורה:
האש בטבעה לא רק שורפת כל דבר שנתפס בה, אלא הופכת את הדבר לחלק מעצמותה של האש, ומבעירה בו את החום שבה באותה מידה. כך התורה נהפכת לחלק ממציאותו של התלמיד חכם, כפי שאמרו חז"ל (חגיגה כז, א): "תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב 'הלוא כה דברי כאש' על אחת כמה וכמה, שאין אור של גיהנום שולטת בהן".
האש ביכולתה לצרוף, לעקם ולשנות צורת דבר נקשה; כך גם התורה משנה ומזככת את האדם, מחדדת את שכלו ומחשבותיו ומעדנת את מידותיו וטבעיו.
●●●
אחד מגדולי תלמידיו של מרן ה'חתם סופר', הגאון רבי פישל זוסמן סופר זצ"ל, כתב בספר 'זיכרון משה' דברים נוראים אודות רבו הגדול: "לא היה אפשר בשום אופן לראות בפני קדשו יותר מרגע… כי היה ממש שורף בעין קדשו בזיקוקין דנורא כל הרואה אותו!… ". ה'חתם סופר' בעצמו כותב בהקדמה ל'דרשות חתם סופר' (דף ח'), שכאשר הרב זוכה לעסוק בתורה לשמה "קשה מאוד על התלמידים לסבל הקדושה, ובורחים… וצריך להתפלל עליהם שיוכלו נשא ולעמוד בבית מדרשו…". זהו מכוח אש התורה הבוערת בנפשם ונהפכת לעצמותם של תלמידי חכמים!
בעת שהגיע הגאון רבי שלום איישישוקער זצ"ל לבקר בבית ידידו ורעו, מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל', ניצל הגאון רבי אריה ליב גרוסנס זצ"ל, תלמיד ישיבת קמניץ דאז ולימים ראב"ד בלונדון, את ההזדמנות: הוא שיער בדעתו שמכיוון ששני הידידים נמנו על תלמידיו הגדולים של מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, מן הסתם שיחתם תעסוק אודותיו, וחשקה נפשו לשמוע את תוכן השיחה.
קודם שנכנסו רבי ברוך בער ואורחו הגדול רבי שלום אל החדר, נקט רבי אריה לייב בצעד נועז ביותר: כשראה שאין איש צופה במעשיו, ירד על רצפת החדר והשתחל פנימה תחת המטה… וכך, בדומיה מחלטת, ציפה לשמוע את שיגם ושיחם של שני גדולי עולם אלו.
לימים, שח רבי אריה לייב כי כפי ששיער כך היה. מיד כשנכנסו שני הגדולים, ביקש רבי ברוך בער מאורחו: "יספר נא דבר מהחפץ חיים". רבי שלום נענה וסיפר: "בכל יום למדנו עם החפץ חיים עד השעה שתים-עשרה בצהריים. ביום ששי, נהג החפץ חיים בין אחת-עשרה לשתים-עשרה לשבת עמנו ולשוחח על גדולי הדורות. באחד מאותם ימי ששי, ספר לנו החפץ חיים סיפור שראה אצל רבו, הגאון הצדיק רבי נחומק'ה מהורודנא זצ"ל, כאשר היה נער צעיר.
"כאשר היה הנער ישראל מאיר כבן חמש עשרה לערך, הבחין ברבי נחומק'ה שבכל חצות לילה הוא נעלם, הולך וחוזר אחרי שעה בערך. 'יום אחד', ספר החפץ חיים, 'החלטתי להתחקות אחריו לראות מה מעשהו. הלכתי אחריו ממרחק, והצלחתי לראות שהולך עד לבית הכנסת המרכזי, מוציא מפתח מכיסו, נכנס להיכל וסוגר אחריו את הדלת. למחרת בלילה, התפללתי מעריב באותו בית כנסת, ולאחר התפילה פניתי בזהירות לעזרת הנשים, שם טמנתי עצמי תחת אחד הספסלים. כשיצאו המתפללים, בדק השמש בבית הכנסת ובעזרת הנשים, ומשלא ראה אף אחד – יצא וסגר את הדלת. נותרתי לבדי, ממתין ומחכה עד חצות הלילה.
"ויהי בחצי הלילה, שמעתי את רשרוש המפתחות, והנה נראתה דמותו של רבי נחומק'ה בפתח ההיכל, כשהוא מגיף אחריו את הדלת. הוא נעמד על יד הבימה ופתח ספר מסויים, כנראה ספר קבלה, והחל להגות בו בריכוז מוחלט לאורם הקלוש של הנרות הקטנים שריצד בחלל. לפתע', ספר החפץ חיים, 'אני רואה אש בוערת סביבו של רבי נחומק'ה, כפשוטו ממש! הוא לומד ומעיין בספר, ואש מלחכת על ידו!'.
"למרות הבהלה", סיים רבי שלום, "לא העז החפץ חיים להשמיע הגה, כדי שלא יתגלה שהוא שם"…
רבי ברוך בער שמע והגיב: "זה שהייתה אש סביב לרבי נחומק'ה, אין כאן חידוש; אבל שהחפץ חיים בגיל חמש עשרה ראה את האש – זהו חידוש!…"
מהגאון הצדיק רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח ישיבת קמניץ, שמעתי הוספה לזה: כאשר שמע מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, את דבריו של רבי אריה לייב בשם ה'חפץ חיים', הגיב כך:
"אמנם החפץ חיים נבהל כשראה את האש שלהטה סביב לרבי נחומק'ה, ולכן הוצרך להתחבא. אולם אני, לא הייתי נבהל כלל: פשוט לא הייתי רואה כלל את האש! כדי לראות את האש של רבי נחומק'ה, צריך להיות 'חפץ חיים'. אמנם צעיר לימים – אבל 'חפץ חיים'…".
כך הייתה נראית תורתם של רבותינו: למוד מתוך האש הגדולה, האש של מעמד הר סיני!
סערת אש התורה של רבי אהרון קוטלר
אחד מאדירי התורה בדורות האחרונים, שהרגישו בו ביתר שאת את אש התורה הבוערת בקרבו, ותורתו הייתה נאמרת מתוך שלהבת אש קדושה וטהורה, היה רבן ומאורן של ישראל, מרן הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל, ראש ישיבת ליקווד. אש התורה ואש הדביקות בנותן התורה לא כבתה ולא דעכה אצל רבי אהרון מיום עמדו על דעתו ועד יומו האחרון, בבחינת "אש תמיד תוקד… לא תכבה". כל מי שזכה לראות את רבי אהרון מתייגע בתורה, משוחח בלימוד עם תלמידים או מוסר שיעורים בישיבה – ראה למול עיניו שלהבת חיה ומחזה מרומם ונשגב, כמעין נתינת התורה בסיני.
סערת רוחו התמידית בתורה, סחפה אל חיקה מאות רבות מבני הגולה, ואף את הרחוקים והמנוכרים מדת; ובלהט אש אהבת התורה שיקדה בו, הקים עולה של תורה, ובעשר אצבעות בנה את 'עולם התורה' באמריקה, כשליח ההשגחה העליונה להפוך את פניה מקצה לקצה. בביתי ישנו גזיר עיתון שהודפס ביום שלמחרת פטירתו של רבי אהרון. כתב העיתון מדווח בהרחבה ובהתפעלות מיוחדת על כך, שרבי אהרון הצליח להקים באמריקה ישיבה גדולה וכולל אברכים המונים כמה מאות לומדים! הדבר היה לפלא, שכן תופעה כזו לא הייתה מוכרת עד שהגיע רבי אהרון לאמריקה.
זקני, מורנו הרב יעקב רוזנהיים זצ"ל, עבר מגרמניה לאנגליה, כיון שנודע לו שהוכנס שמו ברשימה השחורה של הנאצים, ובסביבות שנת ה'ת"ש היגר לארצות הברית. בתקופה הקצרה בה התגורר רבי יעקב באנגליה, הגיע לשם רבי אהרון לשם גיוס כספים לישיבתו, ישיבת קלצק. בזמן ביקורו התקיימה אספה של מועצת גדולי התורה בביתו של רבי יעקב, ובאספה השתתף גם רבי אהרון.
אמי מורתי ע"ה, שהייתה אז ילדה, זכתה לשהות במקום ולחזות בזיו פניהם של גדולי הדור. היא ספרה על מחזה שהותיר בה חותם עמוק:
עד שנפתחה האספה, שוחח רבי אהרון בלמוד עם הרבנים הנוכחים במקום. לפתע התלהטו הרוחות, כאשר שמע רבי אהרון סברא מסויימת שלא מצאה חן בעיניו. ויכוח עז פרץ בין הלומדים, כשרבי אהרון, מרוב להט דיבורו, הכה בחוזקה על השולחן. המכה גרמה לנפילתן של כל צלחות הפורצלן היוקרתיות שהכינה הסבתא – הרבנית רוזנהיים – לכבוד המאורע, ובקול רעש גדול התנפצו על הרצפה…
'אוריתא קא מרתחא ביה'!
●●●
שמעתי מהגאון רבי חיים לאער שליט"א, ראש ישיבת קמניץ לצעירים, מחשובי תלמידיו של רבי אהרון, עובדא מופלאה על להט אש התורה שלו:
בהזדמנות מסויימת, עמד על הפרק ביהדות החרדית בארצות הברית, דיון ציבורי דחוף ביותר שגבל בפיקוח נפש. לצורך כך, בקש מרן הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת', להיוועד בדחיפות עם רעו וידידו רבי אהרון ולהיוועץ עמו בעניין.
רבי אהרון השיב בשלילה לבקשתו של רבי יעקב, שכן באותו היום היה בדעתו להכין את ה'שיעור כללי', אותו היה אמור למסור בהיכל הישיבה. על הכנת השיעור היה שוקד רבי אהרון שעות רבות, בכל כוחו ומאודו, בעמל וביזע. שעוריו נחקקו עלי ספר בסדרת הספרים 'משנת רבי אהרון', שכל המעיין בהם נוכח ברמת ההיקף, החריפות והעומק הטמונים בשיעוריו.
רבי יעקב דחק בו כי העניין אינו סובל דיחוי, ואף גובל בפיקוח נפש, אולם רבי אהרון נשאר איתן בדעתו ולא הסכים להיפגש. "מה אעשה, אני צריך להכין את השיעור!", השיב. רבי יעקב, שהיה מטבעו אדם עדין וננוח, שאל באופן רגוע: "הרי את השיעור שלכם מבינים רק מתי מעט של בחורים, בעוד על הפרק עומד עניין חשוב, שהוא הצלה לכלל היהדות החרדית!".
במענה לשאלה, השיב רבי אהרון: "הן אמת שאת השיעור שלי מבינים רק מספר מצומצם של בחורים, אבל את ה'אש' בשיעור כלם רואים! את ה'אש' של השיעור אי אפשר לבטל!"…
ואכן, סיפר אחד מנכדיו של רבי אהרון, כי פעם אחת קרה באמצע השיעור שכבה פתאום אור החשמל בבית המדרש, והשתררה אפלולית בהיכל. על רקע החשכה היטיבו שומעי לקחו לראות באותו רגע 'כי קרן עור פניו' של רבי אהרון, ופניו זורחות כשמש בצהרים, עד כי בקושי רב אצרו כוח מלהסתכל לעברו!…
הגאון רבי יהושע חזן זצ"ל, ספר לי שהוא זכה להקשיב לשיעור של רבי אהרון אותו מסר בישיבת 'עץ חיים', בנוכחות חמיו, ראש הישיבה מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל. "אני אמנם לצערי לא הבנתי הרבה", אמר לי רבי יהושע, "אבל הספיק לי לראות את פניהם של גדולי התורה שנכחו שם שכן הבינו. רבי חיים שמואלביץ, רבי נחום פרצוביץ, ועוד גדולי תורה – כיצד צהבו פניהם, עיניהם ברקו וכל הווייתם קרנה אושר…"
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')