"וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן" (ויקרא יד', כ')
הגמרא אומרת (חולין פט, א): "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה".
בספר "עלינו לשבח" [במדבר, עמוד רס] מובא מעשה מופלא:
המדובר היה באברך תלמיד חכם שלא זכה להפקד בזרע של קימא, ולמרות שנקט כבר בכל הפעולות והסגולות, והרבה בתפילה ובתחנונים, ואף פקד קברי צדיקים, והתדפק על דלתותיהם של צדיקי הדור החיים עמנו, עד מאה ועשרים, לא נושע מצרתו.
התלמיד חכם היה גם כמה פעמים אצל הגר"ח קנייבסקי, אלא שבפעם האחרונה הירבה לבכות ולהתחנן שיביא עצה הגונה. לאחר דקות ארוכות של בכיות נוראיות, אמר לו הגר"ח שיחפש אדם העונה לתואר של 'הנעלבין ואינן עולבין', ויבקש ברכה ממנו, ובעזרת ה' יוושע. שמע התלמיד חכם את העצה והתעודד ביותר. הוא יצא מבית הגר"ח והחל לחפש אחרי יהודי העונה לתואר המכובד הנ"ל…
בתחילה, היה בטוח שזו משימה קלה, אבל מיד לאחר מכן התברר לו שהחיפוש יקח זמן רב… שכן לא כ"כ פשוט למצוא אדם שכזה…
והנה, סובב מסובב כל הסיבות, וממש באותם ימים התעורר ויכוח סוער בין שני שכנים המתגוררים בשכונה מסוימת בבני ברק. גם לאחר שהטלטלו כבר בין כמה בתי דין, ובקרו בבתיהם של כמעט כל הרבנים בעיר, לא הגיעו לידי הסכמה.
ויהי היום, והאברך הנ"ל, ששמע את העצה מהגר"ח, מגיע לחתונה של קרובי משפחתו, וכאשר כל המסובים ישבו לסעודה, נכנס לאולם איש פלוני, ופתח בצעקות ובחרפות, בגידופין ובהעלבות בוטות, נגד אדם אחר שכבר הסב לסעודה. דבריו היו כל כך בוטים עד שכל הנוכחים היו המומים למשמע אזניהם.
וראה זה פלא, האדם שהעליבו אותו לא הגיב במאומה לדברי הגידופין שהומטרו עליו. הוא המשיך להתנהג כמו שהדברים אינם קשורים אליו… אבל גם האיש המעליב לא התייאש, והמשיך להמטיר עליו עוד ועוד חרפות.
כל הארוע התרחש סמוך מאד לשולחן בו ישב האברך שהיה זקוק לישועה. והוא, שהבין לפתע שהנה התגלגלה לו הזדמנות פז למצוא אדם מהנעלבין ואינן עולבין, התרגש מאד לנוכח המראה, נעמד על רגליו והביט באדם שפגעו בו, כדי 'להשגיח' שאכן לא יענה לדברי הבזיונות שהוטחו בו.
בשלב מסוים, כאשר האיש המעליב החל להשמיע דברים שממש אין הדעת סובלתם, עלתה חמתו של הנפגע, והא עשה סימנים כמי שמתכונן להשיב מלחמה שערה.
ברגע זה, זינק אליו התלמיד חכם שהמתין לישועה, וזעק באזניו בקול גדול: "עשה לי טובה ואל תענה ולו במילה אחת…" כשהאיש הביט בו בתמהון, כרוצה לשאול מה הוא קשור לארוע, השיב לו: "אענה לך אחר כך, אבל עשה עמדי חסד, ואל תשיב לפגיעות שהלה פוגע בך…"
והארוע חוזר על עצמו כמה פעמים. ככל שהתרבו והוחמרו הפגיעות, כך גברה חמתו של השני, שרצה להשיב, אבל התלמיד חכם המשיך להתחנן לפניו שלא יגיב…
כך במשך שעה ארוכה, עד שהמעליב ההוא התייאש, ועזבו לנפשו…
אז קם התלמיד חכם וסיפר לנפגע את העצה ששמע בבית הגר"ח וביקש שיברכנו….
הנעלב ההוא נבוך מאד, ולא ידע את נפשו מרב השתאות, אבל ברך בו-במקום את התלמיד חכם שיזכה לזרע של קימא.
ולאחר תשעה חודשים, נערכה הברית.
עד כאן סיפור המעשה כפי שהתפרסם בספר "עלינו לשבח".
שמעתי מהרב חזקיהו מישקובסקי שליט"א המשך לדברים.
באחת הפעמים שהרב מישקובסקי היה בארצות הברית סיפר את הסיפור הזה לפני קהל גדול. כשסיים ניגש אליו יהודי ואמר שיש לו שלוש שאלות בענין:
שאלה ראשונה: בין בני משפחתי ישנו סכסוך גדול שנמשך כבר זמן רב, אף אחד לא מדבר עם השני. אם עכשיו ארים טלפון לכולם, אבקש סליחה ואביא לכך שייושבו ההדורים, האם גם זה בכלל 'בולם פיו בשעת מריבה?' הרי סוף כל סוף, כרגע המריבה איננה בשיא עוצמתה, אלא מה שנקרא 'מלחמה קרה', או שכדי שהסגולה תפעל צריך קודם 'לחמם את הגיזרה'… ורק אז, כשאש המחלוקת בוערת, אם אבלום את פי, אזכה לסגולה זו?
שאלה שניה: האם גם במריבה בתוך הבית, בין איש לאחיו או בין אישה לבעלה, תוספת סגולה זו, או שמא רק כשהמריבה מחוץ לבית, בין שני אנשים זרים?
שאלה שלישית: אותי- כך הוא אמר – הרי לא מעניינים באמת אחי או גיסי. באמת אינני רוצה כלל לדבר איתם ואף לא לראותם, ורק עבור הסגולה אני הולך להתפייס עמם. האם כשבולמים את הפה בשעת מריבה רק למען הסגולה, הסגולה תופסת או לא?
הרב מישקובסקי שאל את השאלות הללו את מרן ורבנן רבי אהרן לייב שטינמן זצוק"ל ורבי ניסים קרליץ שליט"א ושניהם ענו באותו סגנון.
על השאלה הראשונה אמרו, שברור שאם בלימת הפה נעשית ממש בשעת המריבה, כשאש המחלוקת מלהטת בשיא עוצמתה, ואז האדם שותק – הסגולה פועלת במאת האחוזים. ואם זה לא נעשה בשעת המריבה, רק במצב של מה שנקרא 'מלחמה קרה' – אמנם לא יהיה בזה מאה אחוז של סגולה, אבל תשעים או תשעים וחמישה אחוז מהסגולה יהיה בזה.
לגבי השאלה השניה, אם גם בין איש לאשתו שייך ענין זה, אמרו שאין שום ספק שהתשובה חיובית, ואדרבה, לפעמים הסגולה חזקה אף יותר ממריבה שמחוץ לבית.
לגבי האלה השלישית, שהוא עושה זאת רק עבור הסגולה, ענו שזו גמרא מפורשת במסכת ראש השנה (ד, א): "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא – הרי זה צדיק גמור". הרי לנו, שאדם שעושה סגולה עבור מטרה אישית – זה תופס, והוא הדין לענייננו, אין שום חיסרון בכך שעושה זאת למען הסגולה.
('ומתוק האור' – רבי שלמה לוונשטיין שליט"א)