המקל הגס והמגושם, התוקע את הגלגלים בדרך אל היצרתיות, הוא הפחד מ'שגיאות'.
הפחד משמא ואולי יתברר למפרע, שזאת היתה טעות לנסות את הדרך השונה, יש בה כדי לשתק ולאבן את האדם מלרוץ קדימה.
בשביל להיות יצירתיים, חייבים מוכנות נפשית לטעות. כן. 'להעיז' לעשות טעויות.
*
"מי שלא עושה – לא טועה", אומר פתגם אחד, אבל גם "מי שטועה – זה סימן שהוא עושה", אומר הפתגם האחר.
נכון. גם בטעויות, יש רמות.
אינה דומה טעות של חזן במוצאי שבת, שאחר 'חצי קדיש', ממשיך ואומר 'תתקבל', בו בזמן שהקהל כבר צועק 'ויהי נועם', כך שהטעות כמעט ואינה מורגשת, לבין חזן שניגש לעמוד במנחה של יום חול וצועק: "שיר המעלות". אבל זהו בעצם מגרש החיים. אין שום דרך של עשייה, שאין בה אחוז מסוים של היתכנות לטעות.
*
עומד לו אדם מול סלע הבעיה. הוא מנסה להגיע למטרה, ומשהו מונע ממנו. יש לו אפשרות אחת, להישאר לעמוד איפשהו. ויש לו אפשרות שניה, לזוז. לחפש מעקף\ דרך חדשה\ מנהרה\ או בכלל לקבוע את המטרה מחדש.
אז נכון. כל אחת מהדרכים, כרוכה בהימור מסוים. יש דרך שתחילתה מישור וסופה קוצים וכו' אז מה עדיף לעמוד ולהתעצב? לחלום ולהתאבן?
כל רעיון שהומצא. כל מוצר צריכה שאנחנו צורכים, הכל זה תוצר של דרך חדשה, דרך של עשיה. ולא דרך של תהיה.
*
בכלל, כשנסתכל על ההיסטוריה של עצמינו, נגלה שבהרבה מהצמתים שהיינו, 'הפשלות' שקרו בטעות, היוו חלון הזדמנויות לאפיקים חדשים שנפתחו בפנינו, דוקא בזכות הטעות.
*
לשגיאות אפשר תמיד להתייחס בשתי צורות: או כמשהו שלא אמור בכלל לקרות. או כמשהו שאפשר ללמוד ממנו, להפיק ממנו רווח, תועלת.
אם אלכסנדר פלמינג היה מסתכל על שגיאה כמשהו שלא אמור לקרות, הוא מיד היה מעיף לפח את המבחנה עם העובש, וממשיך את מחקריו כמימים ימימה, ונעלם בתהום הנשיה של ההיסטוריה המחקרית.
אבל פלמינג, ששכח אתמול בסוף היום, לסגור את קופסת המבחנה, ומצא אותה בבוקר עם עובש, זיהה בשגיאה, משהו שאפשר ללמוד ממנו. הוא לקח את המבחנה, בחן את העובש מכל צד, ושם לב לדבר מעניין. אומנם התפתחו המוני חיידקים במבחנה, אך סביב העובש החיידקים לא התפתחו. מכך הוא הסיק, שהעובש הורג את החיידקים.
זה היה בעצם 'הבזק המחשבה' הראשוני שלו, עם מה שיהפוך בהמשך לאחד הגילויים החשובים ברפואה – זהו הפניצילין שממנו מייצרים את האנטיביוטיקה.
לתגובות: 15335786304.