וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא כה לט)
107 שנים חלפו מאותו אסון. אין ספור ספרים ומחקרים נכתבו עליו, אך דומה שמבחינתנו הסיפור העיקרי של טביעת הטיטניק הוא סיפורו של הפילנתרופ נתן שטראוס.
יום רביעי, כ"ג בניסן תרע"ב. 12:00 בצהריים. רב החובל שנחשב לטוב ביותר בעולם, האורד סמית, עזב את נמל סאותהאמפטון באנגליה בדרכו לניו יורק. הוא פיקד על ספינת הפאר הגדולה טיטאניק, כשעל סיפונה לפי הערכה 2208 נוסעים ואנשי צוות. כעבור ארבעה ימים, ביום ראשון בשעה 11:40 בלילה הבחין המלח שניצב על חרטום הספינה בקרחון ענק. הנווט היטה את הספינה שמאלה, ותוך כדי כך היא התנגשה בקרחון הענק שיצר חתך באורך של כמה מטרים בדופן הימני ופרץ את חמשת המדורים הקדמיים. בתוך שעות ספורות תשקע הספינה הבלתי ניתנת לטביעה. בשעה 2:40 בלילה זה יהי' סופי. 1517 איש ייסחפו למים הקפואים, רק 712 יינצלו. ומי היו על הספינה המפוארת? אלפי מאושרים שהשכילו לרכוש מבעוד מועד כרטיס במחיר מפולפל להפלגת בכורה בספינה היוקרתית, ביניהם שועי עולם.
גם נתן שטראוס, מגדולי תומכי הישוב הירושלמי היה אמור להיות שם. אך הוא, נעבעך, נעדר. מדוע? שטראוס היה פילנתרופ אמריקני שהתאהב בישוב הישן של ירושלים, בחצרות ובגעסאלאך (סמטאות), בתלמידי החכמים שסעדו את ליבם רק בלחמה של תורה, כי לחם רגיל לא היה, ובילדי הפלא של ההאלטשטאט (העיר העתיקה). הוא ביקר לראשונה בארץ ישראל בשנת תרס"ה, אך ביקורו העיקרי התקיים בשנת תרע"ב. לא בכדי היה סימנה של השנה תרע"ב, כיון שהרעב שיפקוד את ירושלים כעבור שנתיים, במלחמת העולם הראשונה, החל לתת את אותותיו כבר אז. שטראוס היה אמור לעזוב את הארץ לאנגליה על מנת להמשיך הביתה, לארה"ב, בהפלגת הבכורה של הגדולה שבאניות שנבנו אי פעם, הטיטאניק.
וכך סיפרה לימים בתו (התפרסם ב'עת לחשוב' מתוך הספר 'ועמך כולם'): "כל ההפצרות והתחנונים על ליבו של אבי לחדול מעיסוקו הבלתי פוסק במצבם של תושבי ירושלים, נפלו על אזניים ערלות. הוא פשוט לא יכול היה לנתק עצמו מהעיר העתיקה. בסופו של דבר הוריה של שרה (היינו, אחיו של שטראוס, איזידור ורעייתו, שגם ביקרו בארץ), החליטו לצאת לדרכם בלי הוריי, ועזבו לאנגליה במועד המתוכנן. אבי היה כל כך שקוע בענייני העיר, עד כי בקושי עלה בידו להיפרד מהם. כל ערב היה שב למלון חיוור, עייף ותשוש, ולדברי אמי אפשר היה לחוש את הכאב שהטיל סבלם של יהודי ירושלים בבשרו שלו".
הקשר הנפשי שלו עם אנשי הישוב הישן נוצר ביום אחד כשעשה את דרכו ברחוב 'שער השמים' שבעיר, וכך סיפרה בתו: "עבר לידו אביון קשיש לבוש סמרטוטים כורע תחת שק כבד. אבא מיהר לשלוף מספר מטבעות מכיסו ושם אותן בכף ידו של המסכן, מבלי שאותו אביון אף התכוון לבקש נדבה. האיש לא פנה להודות לאבא ואף לא אישר את הנתינה בתנודת ראש, אלא שב על עקבותיו במורד הרחוב ומסר את הכסף שבידו לאיש קטוע רגל שישב לו בפתח אחת החצרות. אבי השתאה לפשר התנהגותו של האיש… מעשה זה קרע לו אשנב לעולמם של תושבי ירושלים המיוחדים במינם ולאופיים הנפלא".
ובעוד נתן שטראוס מחפש דרכים לעזור ליהודים שכה התחבבו עליו, עזבה הטיטאניק את חופי לונדון. "כל זמן השבעה אחר אחיו איזידור" (- שטבע עם הטיטאניק), סיפרה הבת, "התנחם אבא במחשבה אחת בלבד, מחשבה שלא עזבה אותו. הוא ידע שהקב"ה הציל את נפשו למטרה נעלה. הוא הבין שדאגתו והתעסקותו במצוקתם של יהודי ירושלים הרעבים ללחם, הן הן שעמדו כחיץ בינו לבין קבורה בלב ים".
"וכי ימוך אחיך עמך" (כה לט), ובמדרש רבה: "הדא הוא דכתיב (משלי יא יז) גומל נפשו איש חסד. היינו, שאיש חסד חושב שהוא מתחסד עם הזולת, אך אינו קולט שהוא בעצם גומל לנפשו. וזהו 'וכי ימוך אחיך', הרי זה נעשה 'עמך' – לטובתך, כדי שתוכל באמצעותו להציל את נפשך.
(הרב רפאל ברלזון, יתד נאמן בהר תשע"ב)