היום נלמד: חתימת ברכת 'מעין שלוש'
יום ראשון ו' בניסן תשע"ז
האם אומרים "ועל הכלכלה" בחתימת ברכת 'על המחיה'?
לדעת רוב הראשונים, נוסח חתימת ברכת 'על המחיה' הוא: "ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה", וכן פסק המשנה ברורה. ולדעת כמה ראשונים נוסח החתימה דומה לנוסח שבפתיחת הברכה: "על המחיה ועל הכלכלה"; ויש מגדולי ישראל שנהגו כך. ויש שנהגו לומר: "על המחיה ועל הכלכלה אין אומרים", וכוונתם שאם אין צורך להוסיף "ועל הכלכלה", אזי יֵחשב כאילו אמרו לאחר סיום הברכה: "ועל הכלכלה אין אומרים"; אך אין בכך תועלת, וגם יתכן שאסור לנהוג כן מחמת ההלכה שהמברך ברכה צריך להמתין בשתיקה עד שרוב השומעים יסיימו לענות 'אמן'. והנוהג לומר "על המחיה", ושומע את הברכה מפי הנוהג לומר "על המחיה ועל הכלכלה" - יש אומרים שיענה 'אמן' מיד לאחר "על המחיה". [שו"ע י, משנ"ב נ, ושעה"צ נב; ביאורים ומוספים דרשו, 45; וראה משנ"ב קכד, לז, ושו"ת בצל החכמה ה, יז]
אכלת תמרים מחו"ל וענבים מארץ ישראל - כיצד תחתום את ברכת 'על העץ'?
על פירות משבעת המינים: זיתים, תמרים, ענבים, תאנים ורימונים, מברכים ברכה אחרונה "על העץ ועל פרי העץ", וחותמים: "על הארץ ועל הפירות". כשאוכלים פירות שידוע בוודאות כי גדלו בארץ ישראל, אף כשנאכלים בחוץ לארץ - צריך להזכיר זאת בחתימת הברכה: "על הארץ ועל פירותיה"; ונחלקו הפוסקים אם צריך להזכיר את גדילת הפירות בארץ ישראל גם לפני חתימת הברכה: "ונודה לך על הארץ ועל פירותיה". ואם אמר "הפירות" במקום "פירותיה", יצא ידי חובה; ולהיפך, אם אמר "פירותיה" על פירות חוץ לארץ - יש שהסתפקו אם יצא ידי חובה, ויש מהם שכתב שמסתבר שיצא. ואם אוכל פירות מארץ ישראל ומחוץ לארץ יחד - נחלקו הפוסקים אם יאמר "פירותיה" או "הפירות", ויש שצִדד לומר "ועל פירותיה ועל הפירות". [שו"ע י, ומשנ"ב נא, נב ו־נד; ביאורים ומוספים דרשו, 46-48]
מדוע מנהג האשכנזים שלא לומר על מיני דגן מארץ ישראל "ועל מחיָתהּ"?
כאמור, בחתימת ברכת 'על העץ' על פירות ארץ ישראל אומרים "ועל פירותיה". וכן בברכת 'על הגפן' על יין המיוצר מענבים שגדלו בארץ ישראל - לדעת פוסקים רבים יש לחתום "ועל פרי גפנהּ"; אך יש שנהגו שלא לשנות וחותמים "ועל פרי הגפן". ובברכת 'על המחיה' על מיני דגן שגדלו בארץ ישראל - יש מהראשונים שכתבו לחתום "ועל מחייתה", וכן מנהג בני ספרד; ורוב הראשונים והפוסקים לא הזכירו שינוי זה, וכן מנהג בני אשכנז שלא לשנות וחותמים "ועל המחיה". ויש מהאחרונים שכתב טעם לדבר, משום שמיני הדגן בצורה שבהּ מברכים עליהם על המחיה נשתנו מצורת גידולם בארץ, שהרי רק לאחר בישול ואפיה מברכים עליהם 'על המחיה'; ויש שכתבו כי טעם הדבר משום שחלק נכבד מהקמח הנמצא בארץ ישראל מקורו מחוץ לארץ. [ביאורים ומוספים דרשו, 49]