וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים כד כב
בבני ברק התגורר יהודי צדיק בשם רבי משה צ'ינגל זצ"ל, שהוציא ספר בשם "מבקשי השלמות". שם מביא הוא משל נפלא:
ליהודי אחד היה בית אריגה. המכונות היו ישנות, ובקושי הצליחו להוציא מטרים ספורים של בד במשך כמה ימים. הוא שמע שבגרמניה ישנם מכונות משוכללות, המסוגלות לייצר כמות עצומה של סחורה במשך יום אחד. הוא החליט להזמין שתי מכונות שכאלו. למרות שכל מכונה עלתה תרפ"ט אלפים, זאת מלבד תשלומי המכס הגבוהים, החליט להשקיע. אחרי ככלות הכל, מכונות חדשות הן עולם אחר לגמרי, והוא ציפה בכליון עיניים להגעתן.
ביום המיוחל פתח האיש את האריזות, שלף את ההוראות והחל לעיין בהן בתשומת לב מרובה, כשהוא נחשף בהשתאות לתפקידו של כל כפתור משלל הכפתורים שהיו במכונה.
דא עקא, כשהחל ללחוץ בפועל על הכפתורים, כמעט לקה בליבו – המכונות אינן פועלות. לא הראשונה וגם לא השניה. הוא עיין שוב בהוראות, פעל על פיהן, שלב אחרי שלב, וכלום… שום דבר לא זז. המכונות מתות.
הוא חייג בבהלה לגרמניה, והללו הבטיחו לשלוח טכנאי מתחנת השירות שיש להם בארץ, שיבדוק את העניין. אכן, כעבור זמן לא רב הגיע טכנאי. גם הוא לחץ על הכפתורים – וכלום…
לפתע פרץ הטכנאי בצחוק מתגלגל – הוא נטל לידיו את חוט החשמל המחובר למכונה, חיבר אותו לשקע, ואז לחץ על הכפתור – והמכונה התחילה לפעול.
"גם מכונה ששווה מיליון דולר" אמר הטכנאי לבעל המפעל, "לא יכולה לפעול, אם לא מחברים אותה למקור החשמל".
יהודי יכול להניח תפילין כדת וכדין. תפילין מהודרות ביותר. אולם אם בשעה שהוא מניח, מוחו אינו מחובר למקור – זה לא פועל… גם אם הוא אומר את ה"לשם יחוד", אבל בזמן שאומר חושב הוא גם על הבורסה או על דברים אחרים, גם התפילין המהודרות ביותר אינן פועלות…
מהותן של המצוות אינו רק בקיומן הטכני. מהותן היא להיות עבד ה'. "מצוה" היא מלשון צוותא, כשאדם מקיים מצווה הוא נמצא בצוותא עם בורא עולם. לשם כך עליו לקיימה כדת וכדין, מתוך דקדוק הלכה, בשמחה, בהתלהבות, עם כל החיות והברען, בשלהבת אש קודש, ולחשוב על המטרה העיקרית: להיות עבד ה'.
כשהסתיימה מלחמת העולם השניה, הגיעה לאמריקה קבוצה של יוצאי הונגריה, פליטי מחנות ההשמדה. העולם החדש שנפתח לפניהם צרם להם מאד, הוא היווה ניגוד גמור לעולם הישן שהותירו מאחוריהם. הם החליטו נחושות שלא יתנו לו להרוס את שאריות העבר, ובכוחות משותפים ינסו להקים קהילה בדיוק כמו זו שהייתה להם בבית.
עד מהרה הוקם בית כנסת שאיחד את כולם סביבו. אולם הם היו זקוקים גם לרב ולמורה דרך. מועמדים והצעות לא חסרו, אלא שבני הקהילה לא היו מרוצים. הם חששו מאוד מרב אמריקני ששייך לדור החדש, ובכל מאודם ביקשו למנות עליהם רב אותנטי, כמו הרב ההונגרי שהיה בעיירתם.
לבסוף שמו עיניהם על אחד מהפליטים, שהיה בעל היתר הוראה, אך מעולם לא כיהן כרב. כשהציעו לו לקחת את המשרה התנגד נמרצות: "מה פתאום? איך אוכל להיות רב? אמנם יש לי היתר הוראה, אבל אני צריך פרקטיקה, אין לי 'שימוש'".
תשובתו הנחרצת הובילה אותם להמשיך בחיפושים. חלף זמן, ועדיין לא נמצא מועמד שישביע את רצונם. או אז הבין גם אותו אדם, כי אם לא יאות לקבל את המשרה על עצמו, עתידה הקהילה כולה להתפרק. לכן בא ואמר, כי הוא מוכן לקבל את הצעתם, אולם יש לו כמה תנאים שהוא דורש מהם להתחייב לקיימם. ראשית: פרנסתו תהיה עליהם, והוא לא יצטרך לצאת לעבוד, אלא יהיה פנוי לענייני הקהילה בכל שעות היום. בבוקר הוא ילמד את הילדים ובערב ימסור שיעורים בגמרא ובמשניות לבעלי בתים. שנית, במקרה של שאלה בהלכה הוא ינסה לעשות ככל יכולתו, אך אינו מתחייב שתמיד תהיה לו אפשרות לעזור לפסוק למעשה. והתנאי השלישי, שהוא מתנגד בכל תוקף לקבל כיבודים של רב. הוא מודיע חד משמעית, שלעולם לא יסכים לעלות ל'שלישי' או ל'ששי', ולא יישב ב'מזרח', אלא כל ההנהגה כלפיו תהיה כפי שהיא לכל אחד מחברי הקהילה.
חברי הקהילה הסכימו, ועד מהרה נכנס המינוי לתוקף, במשך שנה תמימה כיהן אותו יהודי כרב, ומיום ליום גברה בקרב הציבור ההכרה בנכונות החלטתם המוצלחת. הרב הצליח למעלה מן המשוער, עמד בפרץ והעמיד את הדת על תילה.
אך אז הגיעו הימים הנוראים. בני הקהילה מצאו את עצמם בדילמה בלתי פשוטה – במהלך ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה צפויים היו להגיע אורחים מבחוץ. כאשר יבואו כולם ויראו, שהרב אינו מקבל שום כיבוד – לא חתן תורה, לא חתן בראשית, ולא מפטיר יונה – הם יקבלו רושם, שמדובר באנשים שאינם מתורבתים, ואינם מתנהגים לפי אמות המידה המקובלות בעולם. כל תרוץ והסבר שייאמר, על שהרב עצמו דרש זאת, לא יתקבלו על ליבם.
בלית ברירה שגרו משלחת אל בית הרב. הסבירו לו את הבעייתיות שבקיום התנאי, והפצירו בו לחזור בו מהתנהגותו, ולהסכים להתכבד כפי המקובל. אך שמע את הדברים, ומיד קפץ כאילו נחש הכישו: "כיבודים?! אני מתפטר מתפקידי! איני רוצה לשמוע על כך!"
אך בני הקהילה לא התכוונו לסגת. "ירחם נא הרב, לא בשבילו רוצים אנו בכיבודים אלו, אלא עבור בני הקהילה שעלולים להתבזות ברבים!".
הרב נותר נחוש בעמדתו "לא יהיו כיבודים, ויהי מה!".
ראש הקהל, שפיקח היה, החליט לנסות מכיוון אחר. "כשיש ויכוח או סכסוך בין שני בעלי בתים, הולכים שניהם לרב, והרב מנסה לעשות ביניהם פשרה. אם לא עלה בידו ניגשים הם לדין תורה. כעת, כבוד הרב, התעורר לנו סכסוך עם הרב עצמו. למי איפוא נוכל ללכת? הצעתי היא, שנעשה בינינו פשרה – הרב אינו רוצה שום כיבוד, אנו רוצים את כל הכיבודים, הבה נחליט שיהיה רק כיבוד אחד שאותו יקבל הרב, כיבוד אחד ותו לא".
מצאו הדברים מסילות ללבבו של הרב, והוא הסכים לפשרה המוצעת. כעת נותר רק להחליט איזה כיבוד יקבל. מאחר שבהונגריה נהוג שהרב הוא בעל המוסף בימים הנוראים ובימים טובים, כעת הכריע הרב, שאת המוספים הוא יקח לעצמו…
כשהתפזרה האסיפה לשביעות רצון בני הקהילה נותר מאחור רק ראש הקהל. הוא הבין שישנם דברים בגו, לא בכדי בחר לו הרב דוקא את הכיבוד הזה. תחושתו היתה, שהחלטה זו לימוד היא צריכה, והוא לא איווה לוותר על ההזדמנות להחכים וללמוד אותה לעומק.
"רבי", פנה לבסוף, "מה יש במוספים? האם חתן תורה או מפטיר יונה אינם מכובדים יותר?".
בתחילה היתמם הרב וטען, כי כאן מדובר רק בשתי ברכות, ואילו המוסף הוא ארוך, אך ראש הקהל התעקש: "בטוחני, שהרב לא היה בוחר להתחזן ולסלסל בגרונו, אלמלא היה טמון כאן ענין גדול".
לבסוף נענה לו הרב ואמר: "ודאי ידוע לך, שמנהגנו בגולה הוא, שהחזן במוסף בימים הנוראים יאמר ברכה מיוחדת: 'ברוך אתה ה' שאותך לבדך ביראה נעבוד'. כל ימי הייתי משתוקק, מתי אוכל לעמוד ולומר לבוראי יתברך בשם ובמלכות: 'ברוך אתה ה' שאותך לבדך ביראה נעבוד' – אני עובד רק אותך, ולא אף אחד מלבדך. כל אפשרות אחרת לומר ברכה מיוחדת זו היתה עבורי ברכה לבטלה. כעת שלחצתם שאקח על עצמי כיבוד כלשהו, החלטתי כי זו ההזדמנות שלי".
בלחן הידוע על המילים: 'אנא עבדא'" נהוג לזמר: אנא, אנא, אנא, עבדא דקודשא בריך הוא". אולם האדמו"ר מויזניץ היה מתקן ואומר כי יש לחזור על המילה 'עבדא' – "אנא עבדא, עבדא, עבדא דקודשא בריך הוא!" כדי לא להתמקד בנו אלא בעדותנו לבורא יתברך.
(יחי ראובן – הגדה של פסח )