"וַיַּאֲמִינוּ בַּה'" (שמות י"ד, ל"א)
בשלח – שירה "ויאמינו בה'" – פרשת האמונה
פרשה זו יפה נדרשת בענייני האמונה בה', תחילה במעשה דקריעת ים סוף – "ויאמינו בה'" (י"ד, ל"א), והיו מראין באצבע "זה קלי ואנווהו" (ט"ו, ב'), ולאחריו בפרשת המן "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (ט"ז, ד') וראו הכל בבירור כי פרנסת האדם וכל הצטרכויותיו בידי ה' הם תלויים, ולא בידי בשר בדם כלל, ובסוף הפרשה במלחמת עמלק – המטיל ספקות וקרירות באמונתם של ישראל – "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל…" (י"ז, י"א), ואמרו (ר"ה כט.): "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים".
מה גדלו מעשי האמונה, עד שכל רגע ורגע של אמונת האדם בעולם הזה, חשוב וחביב מאד בעיני הבורא יתב"ש. וכן מצינו ב'אבן עזרא' (פירוש הארוך) על הפסוק בפרשתן (י"ד, ד): "וידעו מצרים כי אני ה'", דלכאורה צ"ב, והרי 'מצרים' הללו עומדים כעת לטבוע בים, ומהו 'וידעו מצרים'? אלא דקאי על המצריים שנותרו במצרים, וגם על אלו הנמצאים בים קודם מותם, גם הם "וידעו מצרים כי אני ה'" – באותם הרגעים קודם שימותו. פוק חזי כמה שידד הבורא מערכות שמים וארץ, והכל בכדי להחדיר אמונה בה' באותם כופרים נאלחים אף לרגע אחד!
פעם נענה אברך לפני כ"ק האדמו"ר מסקווירא זי"ע: "הנה באה לקראתנו 'שבת של פרנסה'"… אמר לו הרבי בתיבה אחת" שבת אמונה…" – כי לא הנאמר בה – קרי"ס, פרשת המן, מעשה עמלק, כל אלו סובבים סביב ציר אחד, ה'אמונה בה'. כי שלו הכל, הוא מושל בכל, ובידו לגדל ולחזק לכל, אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ואין אדם משיג מאומה אם לא הוכרז כן מתחילה בשמים, ואכן, ע"י האמונה יבוא לידי 'פרנסה טובה וכלכלה'.
בפרשתן (ט"ז, ד) "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים יצאו העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". וב'ספר הישר' לרבינו תם כתב "שעיקר מכל המידות טובות הוא האמונה והביטחון, היינו שיאמין באמונה שלימה שהבורא יתב"ש הוא המנהיג ומשגיח בכל עת ורגע ונותן לכל אחד די מחסורו ואין שום אדם יכול לנגוע במה שמוכן לחברו אפילו כמלוא נימא. ועי"ז יבוא לבטחון, שלבו יהיה נכון ובטוח בה', שכל המוכן לו מהשי"ת יבוא לידו ממילא, בלי שום טירדה ולא יבלה ימיו בטרדות והבלים להרבות הון ולהעשיר, כי הוא מאמין ומובטח שאין ביכולתו כלום, רק מה שקצוב לו מן השמים כן יהיה, לא פחות ולא יותר".
מעשה נפלא הביא הרה"ק ה'שפע חיים' זי"ע (שפע חיים בשלח תשמ"ג), וז"ל: פעם דרש הגה"ק ר"ח וויטאל זי"ע, שכל אדם אשר ישים ה' מבטחו יזמין לו השי"ת כל צרכיו, אפי' שלא יעשה כל פעולה והשתדלות. בין שומעי לקחו היה יהודי פשוט ותמים, שהדברים נכנסו ללבו עד שקבל ע"ע מתוך אמונה תמימה שלא לעסוק יותר במסחר אלא לעסוק בתוה"ק. הגויים שבאו לחנותו כהרגלם לעגו עליו לראותו לומד, והשתוממו לשמוע שהפסיק לסחור אלא בוטח בה', אחרי כמה ימים נכנס לחנותו גוי שהחזיק פרווה (fur) כבדה, שקנאה בסכום מועט ורצה למכרה ליהודי, והלה השיבו שהפסיק לסחור. גער בו הגוי, הניח הפרווה ואמר: "הנני משאיר פרווה זאת בידך ולכשיזדמן לך תשלם לי תמורתה, כי קשה עלי המשא של הפרווה הכבדה". משיצא הגוי מהחנות והיהודי רצה להניח הפרווה, נקרעה הפרווה ונפלו מבין הקרעים דינרי זהב רבים ויהי לפלא…
לאותו יהודי היה שכן שראה שאכן נתקיים בשכנו מה שהבטיח ר' חיים ויטאל בדרשתו, אמר בלבבו שגם הוא יחדל מלהתעסק לפרנסתו, וכך יזכה גם הוא לפרווה עם זהובים, ולא זכה… כעבור כמה שבועות הלך האיש לשאול את ר"ח וויטאל לפשר הדבר במה נשתנה הוא מחברו, השיבו מהר"ח: "חברך בטח בה' מבלי שיעלה על דעתו איך ישפיעו לו וסמך על הקב"ה, משא"כ אתה הרי ציפית לפרווה וכאשר האדם יש לו עצות בנפשו אינו זוכה לישועת ה'"…
ברם, בד בבד עם אמונתו – ואולי דייקא משום כן, יתפלל תמיד על מזונו, כי לגדולתה של התפילה על המזון אין חקר, ובפרט ידועה 'תפילה בציבור' כסגולה לפרנסה, וכן כתב הרה"ק ה'ישמח ישראל' זי"ע (מאורן של ישראל, אות שנ"ח) באגרת הקודש משנת תרס"ז, וז"ל: "ולמען חזק את עמוד העבודה זו תפילה, אזהרתי גם על הסוחרים בפרנסתם, שיעשו חוק קבוע לבל לשנות, שיבואו ל'בית החסידים' (לביהמ"ד) בוקר וערב להתפלל בציבור, ואף אם יצטרך להמתין זמן מה עד שיתאספו המנין, ימתין וילמד דבר מה, והנני מבטיחם כי לא יפסידו עי"ז חלילה, אדרבה עוד יתברכו בשפע ברכה, ובזה ירגילו גם בניהם בחוב קדוש הזה, לילך ב' פעמים ביום לבית החסידים, והנכנס לחנותו של בושם ריח טוב קולט עמו" (עי' מדרש משלי פרשה י"ג).
הסגולה לפרנסה
אומר הרה"ק רבי דוד בידערמאן זי"ע, שיש בזה סגולה לפרנסה בהרחבה שלא לחלוץ את התפילין דרש"י עד לאחר 'עלינו לשבח' שבשחרית.
עוד סגולה מצינו, בדברי ה'חינוך' (מצוה ת"ל) 'מקובל אני מרבותי ישמרם קל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו'.
עוד סגולה נאמר בה בפרנסה – ע"י קביעת העיתים לתורה, וכך כתב הרה"ק ה'דברי ישראל' (פרשת בחקותי בפי' הב') כי שניים המה שנקראו 'חק' – התורה נקראת 'חק', וכן הפרנסה (ביצה טז. חק לישנא דמזוני), ומבאר כוונת המקרא – 'אם בחקותי תלכו', 'חקותי' לשון רבים, כלומר שיתקיימו שניהם גם יחד – שתעסקו במלאכת הפרנסה ובד בבד גם תקבעו עתים לתורה ותפילה אז 'ונתתי גשמיכם' – פרנסה הגשמית. 'בעתם' – בזכות העיתים שאתה פונה לתורה ולתפילה… לא כמו שה'בעה"ב' סובר שמפסיד פרנסתו ע"י העיתים ההם, עכ"ל.
איש יהודי היה בבני ברק ולו חנות של טפטים (Wallpapers) ברחוב 'הרב שך'. אותו יהודי היה לו שיעור קבוע בפתגמי אורייתא בכל יום, אשר ממנו לא זע אפילו לא בשעה מועטת. באחד הימים דקות ספורות לפני תחילת ה'שיעור', נכנס מאן דהו אל חנותו כשברצונו לקנות כמות גדולה של טפטים יקרי ערך. בעל החנות אמר לו שברגע זה ממש הוא חייב לסגור את חנותו על מנעול ובריח כי הגיעה שעת הלימוד, אם ירצה יבוא למחר בשעה מוקדמת יותר. הקונה ניסה בכל זאת להישאר בחנות, וטען שהוא צריך את הטפטים באופן דחוף ביותר, משראה הלה שאותו קונה אינו מרפה ממנו, אמר לו: "הישאר כאן ואני אנעל את החנות אחריך, ובעוד כשעה ומחצה, כשהשיעור יגמר אחזור ואערוך עמך את חשבונך". אמר לו אותו קונה: "האמת אגיד לך שאין ברצוני לקנות כלל אלא באתי כשליח ממס הכנסה, לבדוק האם אתה מספר לרשויות המס על כל מה שהינך מוכר, אבל, עתה משנוכחתי לראות מקרוב את יושרך במסירות ללימוד התורה הקדושה ולקביעת עיתים לה, סמוך אני ובטוח שכל עסקיך ישרים וכבר אינך צריך בדיקה!"…
כתב הרה"ק ה'שפע חיים' זי"ע (חורש"י ראה תשמ"ב) וז"ל: "הגה"צ רבי ישעיה צבי העלר זצוק"ל אבד"ק פראמפאהל הסמוכה לרודניק, היה פקח גדול מלומד במילי דעלמא, וידע את השפה הפולנית מלבד ידיעותיו בתורה. כומר העיירה שלא היה לו שיח וענין עם אנשי הכפר הנבערים, היה סר מדי פעם אל ביתו לשוחח אתו, ובשביל טובת יהודי העיירה נאלץ הרב לבלות את זמנו בשיחה אתו. באחד השיחים אמר לו הכומר: "העם היהודי הוא 'עם כבד עוון'". רבי ישעיה השתומם ושאלו לפשר דבריו, וענה שיש לו ראיה לדבריו, כי כשהיו בני ישראל במדבר, ירד להם לחם מן השמים דבר יום ביומו, ואילו בזמננו הם לא זוכים לזה בגין עוונותיהם, אמר לו ר"י שגם היום יורד מן לבני ישראל, וביאר דבריו: "בעירנו דרים כמה מאות משפחות נכריות וכמה עשרות משפחות יהודיות, ובתוך מספר משפחות מועטות אלו ישנם כמה בעלי עגלה, כמה חייטים וכמה סנדלרים. חשוב בעצמך, אפילו אם יצטרכו כל אנשי הכפר לתקן בגדיהם מדי יום, לא היו מספיקים לפרנס את כל אותם בעלי המלאכה. וממה, אפוא, הם מתפרנסים, אין זאת אלא שכל יהודי ניזון בלחם מן השמים, רק שבמדבר היו רק בני ישראל, ולא היה שום חשש מירידת מן לעיני כל, אבל כאן כשמתגוררים בין הגויים, חוששים שמא יגנבו את המן, לכן עושה לנו השי"ת נס יותר גדול, שהמן יורד לכל יהודי ישר לתוך כיסו"…
דבריו נאמרו אכן בדרך צחות, אבל כמה נכונים הדברים בתוכנם, קשה מאד להבין איך מתפרנס כל אדם, בפרט כשנתבונן על מצב פרנסתם של אנשי מסחר בינוניים, שפעם יורד שער היהלומים ופעם שער של עסק אחר… לפי סדרי וכללי המסחר מצויה עיקר הרווחה בימי סוף השבוע, ועם כל זה שובתים הסוחרים ביום השבת ובטלים ממלאכה ועסק, ואעפי"כ לא רואים אנשים רעבים ללחם וצמאים למים, כפי שהיה בזמן חכמי הש"ס, כמו שאמרו דהוו נפישי נפוחי רעב בטבריא מדלית איסר, או כמו בזמן מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד שממש גוועו ברעב. תהילה לה' כולם חיים בצורה מכובדת ובמלבושים נאים, מי שיתבונן בעמקות יראה בעליל את מעשה אלוקינו שזן ומפרנס מקרני ראמים ועד בצי כינים, מכין מזון לכל בריותיו אשר ברא… עכ"ל.
משל קדמון מספר על חתול שרדף אחר עכבר לאכול את בשרו, משראה זאת העכבר החל לברוח ממנו בכל כוחו. תוך כדי מרוצתו פגש בו הפיל ששאלו אנה הוא בורח, משסיפר לו העכבר דברים כהוויתם, מיהר הפיל והשליך עליו רגבי עפר ובוץ עד שהוטמן כולו תחת החול, וכך משעבר שם החתול לא ראהו והמשיך בדרך מרוצתו ולא מצא מאומה. כשחזר החתול מרדיפתו בפחי נפש, הבחין ברגבי העפר המונחים על אם הדרך, ומשהתבונן הבחין בזנבו של העכבר מציץ מבין החרכים, מיהר וסילק מעליו את כל הבוץ, אכל את העכבר ולא השאיר ממנו שריד ופליט. וללמדנו בא,: א. לא כל מי שמשליך עליך רגבי עפר ובוץ ומלכלך אותך מתכוון לרעתך, כי פעמים שהוא מציל את חייך. ב. לא כל מי שמנקה אותך ומסלק ממך את העפר והבוץ הרי הוא חפץ טובתך והצלתך. כי פעמים שאינו אלא זומם להמיתך. כיו"ב לדידן, פעמים נראה לאדם שהקב"ה מכסהו ב'הר' של צרות, ובאמת אינם אלא לטובתו הגמורה והרי הוא מציל בזה את חייו. אין לנו אלא להתחזק באמונה שהכל לטובתנו הגמורה.
מעשה שהיה ביהודי ששמו ר' ישראל ניסנשטרוק שהיה דר בבריסק. הלה עשיר גדול היה מלפנים, על שולחנו התאחדו תורה וגדולה, עד שנתהפך עליו הגלגל ואיבד את כל כספו, והוזקק לכמה אלפי רובל בכדי לפרוע את חובותיו, לקנות סחורה שיוכל לשאת ולתת בה, ועל ידי זה לשוב לאיטו למעמדו הראשון. חיפש מי שיקיים מצוות 'אם כסף תלווה את עמי' ולא מצא, בלית ברירה יצא לדרכו לעבר העיר לאנדאן, שם מדור הברון המפורסם ר' אנשיל ראטשילד ז"ל, לבקש מעמו הלוואה גדולה. אלא שאף הוצאות הנסיעה שארכה כשלושה חדשים לא היו לו, לכן מכר מחפצי ביתו עבור לחם לאכול, עד שיחזור ויהיו מעות בביתו.
לאחר שלושת ירחים דרכו רגליו על אדמת לאנדאן, החיש ר' ישראל את צעדיו לביתו של הברון ראטשילד, אך הנה מיד חשכו עיניו, בראותו עשרות ומאות 'משולחים' עומדים ב'היכל' טרקלינו של הברון, וכולם עוברים כבני מרון אצל פקידי הבית, והם מעניקים לכל העוברים חצי זהוב ולכל היותר זהוב שלם, והרהר לעצמו 'וכי מה אעשה עם זהוב יחיד ובודד, כשהנני נצרך לג' אלפי זהובים לכל הפחות, להעמיד עצמי על מעמד הראוי?', ולא הרגיש שעיניו מביעים את רחשי לבו ודמעות רותחות ניגרות מהן (כמאמר החכם 'העינים חלון הלב'). הפקידים הממונים על חלוקת הצדקה הבחינו מרחוק בכל אשר נעשה בירכתי ההיכל, שאיש נכבד והדור פנים מבכה מרה את גורלו, מיהרו לגשת אליו, ואמרו לו: "אנן שכירי הברון הננו, ואיננו רשאים לתת יותר מזהוב אחד לכל אחד, אמנם זאת ניעצך, בא הנה שנית בערב שבת קודש בחצות היום, בשעה זאת נכנס לכאן הברון לבדוק את הרשימות של כספי הצדקה, תגלה לו מצפוני לבך, ואולי תשא חן וחסד לפניו, וימלא משאלות ליבך".
ויהי ביום השישי הופיע רבי ישראל בשעה הנקובה, ואכן הברון נשבה אחר חינו, והזמינו לסעוד על שולחנו את סעודות השב"ק. במשך כל הסעודות ישב ר' ישראל על שולחן מלכים, תיבל את הסעודות באמרות טהורות, דברי תורה וחכמה המשמחים לב שומעיהם, הברון שנהנה ממנו מאד אמר לו בעצם יום השבת: "סור נא אלי מיד בצאת השבת, כי דבר לי אליך". במוצאי מנוחה ישבו יחדיו הברון ור' ישראל, ור' ישראל החל לספר לו על עברו, שעד עתה היה בעצמו עשיר גדול, ועתה נהפך ל'יורד', וזקוק הוא בדחיפות להלוואה של כמה אלפי רובל. כשמוע הברון את דברי יהודי, פנה אליו ואמר לו: "אמור נא כמה היה שווי כל נכסיך בזמנים הטובים ביותר", חישב היהודי ומצא שבזמנים הטובים עלה ערך שוויו עשרת אלפים רובל, נכנס הברון אל החדר השני… יצא ונתן לו במתנה גמורה סכום אדיר של עשרת אלפי רובל, גם רשם את שמו על גבי הנייר 'ברון אנשיל ראטשילד' ומקום מגוריו בלאנדאן, ר' ישראל שהשתומם למראה סכום אדיר זה שלא חלם עליו כלל, פתח פיו בהלל ושיבח את הנדיבות הרבה, אך הוסיף ותמה בפני הברון "לשם מה כתבתם לי קלף עם האדרעס (כתובת) שלכם? וכי זקוקים אתם שאדע את מקום המגורים בכדי שאשלח לכם מכתב תודה?"…
ענהו הברון: "הנה רואה אני שה'שלימזל' (ביש מזל) רודף אחריך, ומחמתו נעשית יורד, ומי יודע אם עתה, כשקיבלת ממני סכום גדול כזה לא תשוב להפסידו, על כן נתתי לפניך את כתובת מגורי, שלא תצטרך לשוב להיטלטל בדרך שלושת חודשים נוספים, אלא תשלח את בקשתך דרך הדואר, וכיוון שכבר בידעי ומכירי עסקינן, אשלח לך שוב עשרת אלפים רובל"…
עפ"י עובדא זו יתבאר לנו ביאור נפלא בכתוב (תהילים קי"א, ד'): "זכר עשה לנפלאותיו, חנון ורחום ה'", דלכאורה צ"ב, מה ענין 'זכר' עשה לנפלאותיו למה שהוא חנון ורחום, ועפ"י האמור יבואר היטב, כי הקב"ה אומר לבניו רחומיו: 'זכרו את הנפלאות אותן עשיתי עמכם בימי צאתכם מארץ מצרים, וכאשר תמצאו עצמכם בעת צרה ח"ו – היזכרו באדרעס (הכתובת) אשר יש לפנות לשם בעת צרה, התפללו אלי, ויתעורר בי הרצון לשוב להטיב לכם בניסים ונפלאות'. וזהו שאמר הכתוב: "זכר עשה לנפלאותיו" שיזכרו את כל ניסיו, כי "חנון רחום ה'", וברצונו לשוב תמיד להטיב לנו, וזה ייעשה על ידי שנזכור יציאת מצרים ונאמר לפניו שירה חדשה.
(לקט מתוך 'באר הפרשה' בשלח תשע"ח)