היום נלמד: מצות 'וקדשתו'
יום שני כ"ד בשבט תשע"ז
אירוע ובו כמה נאומים - מי נואם ראשון?
נאמר בתורה על הכהן: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כי את לחם אלקיך הוא מקריב", ומפרשים חז"ל: "לפתוח ראשון" - כגון בעליה לתורה, שהכהן יעלה ראשון, או לנאוֹם ראשון באירוע בו הוא ואחרים אמורים לנאוֹם; "ולברך ראשון" - שאם אחד מוציא את כולם ידי חובתם, הכהן יברך, ואם כל אחד מברך לעצמו, הכהן יברך ראשון; וכן יש לכבדו ב'זימון'. ויש אומרים שדין זה הוא מצות עשה מדאורייתא; (אך יש אומרים שמדרבנן, והפסוק הוא 'אסמכתא' בלבד). והכהן רשאי למחול על כבודו, למעֵט בסדר העליה לתורה. וכן ראוי להקדים את הלוי לישראל, כדרך שמקדימים אותו בסדר העליה לתורה. [שו"ע ב, ומשנ"ב יג]
באיזה מקרה אסור להקדים את הכהן לישראל?
כאמור, מצוה להקדים את הכהן לישראל בכמה עניָנים. אולם, אם הישראל תלמיד חכם, והכהן אינו תלמיד חכם, אסור להקדימו בצורה שנראה כאילו עושים כן מפני משפט הכהונה, כיון שכבוד התורה גדול מכבוד הכהונה, ונמצא שמתבזה כבוד התורה. ומשום כך, ישראל תלמיד חכם שכיבדוהו לזַמן במקום שיש כהן שאינו תלמיד חכם, אינו צריך לומר "ברשות הכהן". ואם הכהן גם הוא תלמיד חכם, אלא שהישראל גדול ממנו, גם כן אין חובה להקדים את הכהן לישראל, אך ראוי להקדימו, ויתכן שאף מקיימים בכך מצות 'וקדשתו' (ראה לעיל); וזוכים בכך לשכר של אריכות ימים. [שו"ע ב, ומשנ"ב ח, ט ו־יב; ביאורים ומוספים דרשו, 9-10]
האם ראוי בזמננו שבעל הבית יכבד אורח ב'זימון'?
חכמינו ז"ל אמרו שאורח שמכבדים אותו 'לזַמן', ומסרב, גורם קללה לעצמו חלילה, כיון שהמזַמן מברך את בעל הבית, ונאמר על ישראל: "ואברכה מברכיך", והנמנע מלברך, גורם לעצמו היפך הברכה. ואם מסרב מחמת שנמנע שקשה עליו שתיית ה'כוס של ברכה', אין בכך כל פגם. ובזמננו, יתכן שאין בהִמנעות מלזַמן חשש קללה, כיון שכל אורח מברך את בעל הבית באמירת "הרחמן הוא יברך את בעל הבית". ואף על פי כן, ראוי שלא לסרב, וכפי שאמרו חז"ל: "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה"; ויש שכתב שמטעם זה ראוי לבעל הבית לזַמן תמיד בעצמו, שהרי המצווה בידו, ולמה יחמיצנה?! [שו"ע ג, משנ"ב יד, ושעה"צ יד; ביאורים ומוספים דרשו, 15]