יום ראשון א' כסלו תשעח
איך יתכן שאדם קידש כראוי ושתה את הכמוּת הנדרשת ובכל זאת לא יצא ידי חובה?
בכוס הקידוש צריך שתהיה כמות יין של 'רביעית' (86-150 סמ"ק, לשיטות השונות, ראה להלן) לפחות, אולם אין צורך לשתות ממנה, אלא כ'מלוא לוגמיו' של לחי אחת, כלומר, כמלוא לֶחִי אחת מנופחת, (לוגמא = לחי). וטעם הדבר, משום שכמות זו מיישבת את דעתו של אדם; ויש הסוברים שהטעם הוא משום שחלקו כבוד לכוס של חובה לבַל יטעמו ממנו רק מעט. ובכל אדם נמדד מלוא לוגמיו לפי לֶחְיוֹ, אך בכל מקרה אין צורך לשתות יותר מרביעית. ומי שפיו קטן ומלוא לוגמיו הוא פחות מרוב רביעית – נחלקו הפוסקים אם די במלוא לוגמיו, או שצריך לשתות לפחות רוב רביעית. ואף שאין חובה לשתות את כל תכולת הכוס, יש בשתיית כולהּ משום 'חיבוב מצוה'. ויש להקפיד ששתיית כמלוא לוגמיו לא תארך יותר מ'כדי שתיית רביעית', דהיינו משך הזמן הממוצע הנדרש לשתיית רביעית בשתי לגימות. ואם שתה פחות ממלוא לוגמיו, או שמשך זמן השתייה היה יותר מ'כדי אכילת פרס' – לא יצא ידי חובת קידוש. [שו"ע רעא, יג, משנ"ב סד-סח, שעה"צ סה, וביה"ל ד"ה והוא; ביאורים ומוספים דרשו, 69, 71 ו־74]
המחלוקת המפורסמת בנוגע להתקטנות הביצה בזמננו
לקיום מצוות רבות, ובנוגע להלכות רבות, ניתנה מידת נפח של 'כביצה'. בגמרא נאמר חשבון מסוים כיצד למדוד את נפחהּ של הביצה בהתאם למידות המקווה, ויש מגדולי האחרונים שמדדו בביצים בנות זמננו בצורת מדידה המבוססת על דברי חז"ל, ומובאת בטור ובשולחן ערוך, ומצאו שהכמות נמתקבלת מביצים בנות זמננו היא מחצית מזו המתקבלת על פי המדידה הנ"ל שבגמרא. ומשום כך, נקטו אחרונים אלו, ואחרים, שהביצים התקטנו למחצית מגודלן בזמן חז"ל. דעה זו מכונה 'השיעור הגדול', כיון שהיא מצריכה שתי ביצים כנגד כל ביצה שבזמן חז"ל. לעומת זאת, על פי מדידותיו של המשנה ברורה, ובהשוואה לדברים אחרים שנאמרו בגמרא, אף לוּ התקטנו הביצים, לא התקטנו אלא בכרבע מנפחן לכל היותר, כלומר, שביצה בזמן חז"ל, היא לכל היותר קרוב לביצה ושליש בזמננו. ולדעת פוסקים אחרים, מידת הביצה לא השתנתה כלל, ודעה זו מכונָה 'השיעור הקטן'. [ביה"ל רעא, יג, ד"ה של; ועוד]
מהי הכרעת ההלכה בין 'השיעור הגדול' ל'שיעור הקטן'?
מידת הביצה השנויה במחלוקת הנ"ל, משליכה להלכה על מידת ה'רביעית', שנפחהּ ביצה ומחצה; ולדעת המשנה ברורה, גם על מידת ה'כזית', שנפחהּ (לדעתו) מחושב תמיד כמחצית מנפח הביצה. ולהלכה: דעת המשנה ברורה שבדינים דאורייתא חובה להחמיר. וכן בדין שעיקרו מדאורייתא, כגון קידוש של ליל שבת, ראוי להחמיר, ואם 'השיעור הגדול' הוא לחומרא, יש להחמיר לכל הפחות כפי ההשערה שהביצה התקטנה בכרבע מנפחהּ, כנ"ל. אך בדינים דרבנן ניתן להקל בהתאם למנהג; ואף כשהנדון הוא על כמות האכילה לחיוב ברכה אחרונה, וכיוצא בזה, יש להקל, משום שלדעת רוב הפוסקים איסור ברכה לבטלה הוא דרבנן, ואף לדעה שהוא מדאורייתא – כאשר הברכה היא על פי שיטה מסויימת, או מתוך מחשבה שגויה כי צריך לברך, האיסור הוא מדרבנן. ודעת החזון איש שהכרעת ההלכה היא כשיעור הגדול, אך במקום שהשיעור הגדול הוא לקולא בדאורייתא, ראוי להחמיר. [משנ"ב רעא, סח, וביה"ל ד"ה של; ביאורים ומוספים דרשו, 76; חזו"א או"ח לט, טו]