"וידו אוחזת בעקב עשיו" (כ"ה, כ"ו)
כל בני האדם עלי חלד, מאוחדים בשאיפה מרכזית משותפת אחת: להצליח. כל אחד מאיתנו רוצה להתעלות, להתרומם, להגיע להישגים, לגעת בפסגות. אנו רואים יהודים שעמלים בתורה – ונפשנו נכספת לעמול כמוהם, לשקוד על התורה כמוהם. אנו רואים יהודים מתפללים בדבקות, וליבנו חושק להתפלל בדבקות. אנו רואים יהודים שמרבים מעשי חסד, בעלי יראת שמים, חייכנים, אומרי מילה טובה – וכולנו רוצים להידבק בדרכיהם, לנהוג באותו אופן.
כולנו יודעים שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, ומאוחדים בתקווה 'ובהם נהגה יומם ולילה'. כולנו מאמינים שקשר טוב ואיכותי עם אבא שבשמים משדרג את חיינו ומרומם את נפשנו לבלי הכר, ושואפים לזכות בקשר כזה. כל יהודי יודע שהגיע לעולם הזה כדי לעבוד את ה' ולהתענג על קיום רצונו, וחשקה נפשו לזכות בכך באמת.
ולנוכח כל השאיפות והרצונות הללו, מתייצבות מחשבות שונות ומשונות, שמרפות את ידינו ומונעות מאיתנו ליישם את שאיפותינו. 'לו הייתי נולד בבית כזה וכזה – ברור שהייתי מצליח!', או 'לו הייתי בנו של ראש ישיבה פלוני – טבעי שהייתי מתעלה בלימודי!', או 'לו הייתי בעל כריזמה יוצאת דופן – הייתי מעניק בשמחה מילים טובות לכל סביבתי!', או 'לו הייתי גדל בסביבה אחרת, מחונך אחרת, בקהילה אחרת, באופי שונה – הייתי מצליח עד מאוד, מיישם את כל שאיפותיי!'
החשיבה הזו היא 'מלכת המחסומים' על חיינו. היא שעומדת בבסיס מה שמונע את ההתקדמות שלנו, את הצלחתנו בחיים, את מילוי שאיפותינו, את כבישת הפסגות שאנו רוצים בהן. התחושות שאם היינו חיים בתנאים אחרים, מחונכים אחרת, בעלי אופי טוב יותר או כישורים מחודדים יותר – היינו מגיעים להישגים כבירים, הן אלו שמונעות מאיתנו להגיע אליהם!
האם ניתן להתגבר על קושי הנובע מהסביבה בה גדלנו? האם ניתן להשלים פער חינוכי משנות ילדותנו? האם ניתן לנצח מגבלה אישית שמפריעה לנו? האם יכול כל אדם להגיע להישגים הנשאפים, גם אם תנאי הבסיס שלו פחות טובים? האם אדם יכול לגעת בפסגת ההצלחה, גם אם החינוך שלו, הסביבה שלו, האופי שלו, המהות שלו – מכבידים עליו?
התגלית היא שכן, בהחלט!
כל אחד יכול, כל אחד מסוגל, כל אחד כשיר, לכל אחד יש את האפשרות. ממש כך, כל אחד!
הריטב"א, אחד מגדולי הראשונים שחי לפני כ-800 שנה, חושף זאת בפירושו להגדה של פסח המופיע בסוף מסכת פסחים, והוא מעניק לנו הצצה נדירה לסיפור לידתו של יעקב אבינו יחד עם עשיו אחיו, המסופר בפרשת השבוע. וכך הוא מגלה:
יעקב אבינו, בחיר האבות. נולד עם תאום נודע לשמצה, הוא עשיו הרשע. זה לא קרה סתם, זה קרה כדי ללמד אותנו, לחשוף באוזנינו חישוב פשוט אך מטלטל:
הרי תאומים נולדים באותו מזל, כלומר – מעצם טיבם ולידתם יחד, הם חולקים את אותו אופי, את אותה סביבה, את אותו חינוך, את אותן חוויות ילדות. נקודת ההתחלה של יעקב ועשיו שווה, ההבדל ביניהם מתחיל בהמשך הדרך, כשיעקב נוטל את הכלים שקיבל וממנף את עצמו להתרומם רוחנית, ואילו עשיו נוטל את אותם הכלים כדי להפוך לאיש ציד רע מעללים!
נקודת הפתיחה של יעקב ועשיו שווה באופן מדהים! שניהם היו יכולים להגיע לאותו יעד, לאותם הישגים בדיוק! יעקב בחר להגיע ליעד חיובי, להפוך ל'איש תם יושב אוהלים' העוסק בתורה, ואילו עשיו בחר להפוך לצייד ורוצח להנאתו!
זה לא כי מי מהם התחיל גבוה יותר, האופי שלו מרומם יותר, נתוני הפתיחה שלו אחרים. לא ולא! שניהם חולקים את אותה היסטוריה, את אותו חינוך, את אותה גדילה. האחד בחר להתרומם רוחנית, השני בחר לשקוע במדמנה. זו הבחירה שלהם שעשתה את ההבדל, לא תנאי הסביבה, לא התנאים ההיסטוריים וגם לא האופי!
השאלה אם אדם יכול להצליח, להתרומם, להתעלות, אינה תלויה בבית בו נולד, בחינוך אותו קיבל, באופי שלו, בכישורים אותם קיבל במתנה. השאלה היא רק אחת: האם הוא מחליט להתגבר על הטבע שלו, על המידות עימן נולד, על הקשיים שבאופי שלו, על האנוכיות שלו, על האגו הטבוע בו, או שהוא בוחר לעשות לעצמו הנחות ולתרץ תירוצים. זה הכל בראש של האדם, הוא זה שבוחר, מכריע את עתידו והצלחתו!
יהודי יקר! היצר משקר אותנו, מהלך עלינו אימים. מספר שלא נולדנו בבית הנכון, אנחנו לא מספיק מוכשרים, זה לא האופי שלנו. אבל הוא שקרן, מאחז עיניים! הכל תלוי בנו, בבחירה שלנו! אם יעקב אבינו הפך לבחיר האבות למרות תאומו המרושע עשיו, כולנו במצב טוב הרבה יותר, ויכולים להגיע לכל דרגה, עלינו רק לבחור בכך ולחתור בכל הכח!
כל שעלינו לעשות, הוא להחליט שאנחנו יכולים, ולמקד מאמץ. לא להירתע מההיסטוריה, מהסביבה, מהכישורים שלנו שנראים חלשים מדי, מהאופי שלנו שנראה לא מתאים. כל יהודי יכול להתעלות ולהצליח, כל יהודי יכול להתדבק בתורה ובבוראו, לכל יהודי יש את הכוחות לנצח ככל קושי ולהגיע לפסגות הנשאפות ביותר!
הישג: עמוד בחצי שנה!
היכלה של ישיבת וואלוז'ין שבליטא, דומה היה למערבולת סוחפת. בית המדרש המה מפה לפה כל שעות היום והלילה, אריות שבחבורה התנצחו זה עם זה בקול תורה מהדהד. לצד המוני הבחורים שגדשו את היכל הישיבה, נראה ביום מן הימים הלך זר, שנכנס להיכל הישיבה ומביט בה במבוכה…
לייבל קראו לו. בחור כבן ארבעים, שמעולם לא קרא ולא שנה, לא ידע את צורתו של דף גמרא. בור ועם הארץ ברמה הנמוכה ביותר, שברגע מסויים נדלק בו ניצוץ של אהבת התורה וחשקה, והוא גמר אומר לשים פעמיו אל היכל הישיבה ולהתחיל ללמוד…
ראש הישיבה לא היה זקוק ליותר מדקה או שתיים כדי להבין עם מי ועם מה יש לו עסק. לפניו ניצב בחור שבוער בלהט אש קודש לעסוק בתורה, אך הוא חף מכל ידיעה, נקי מכל שמץ של הבנת התורה. מה עושים אתו?
ראש הישיבה לא אבה לנעול עליו את הדלת לעולם התורה. הוא הזמינו בחום להצטרף לבית המדרש ההומה, ואף סידר לו חברותות למשך כל היום. עד מהרה התברר כי אין ולו שמץ של סיכוי שלייבל זה יצליח לעמוד בקצב הלימוד הישיבתי, ולכן ביקש ראש הישיבה מחלק מהבחורים, להקדיש חצי שעה ביום ללייבל זה, להתחיל להדריך אותו בלימוד התורה.
לייבל התיישב לצד הגמרא, והמילים כמו פרחו מעל ראשו, התערבלו באוויר. לפניו ישבו חברותות, אריות של עיון ובקיאות בכל מכמני התורה, וניסו להנחותו צעד אחר צעד להבין משפט אחד, קושיא אחת, אולי גם תירוץ. במשך כל היום ישב לייבל על מקומו, כשהחברותות מתחלפים מדי חצי שעה, רובם מתחילים שוב מנקודת ההתחלה…
בתחילת החורף החל לייבל בלימודו, וכעבור כמה חודשים ניכר שמשהו החל לחלחל. הוא התחיל להבין. לא ברמה גאונית, לא ברמה עיונית, אבל משהו דבק במוחו. למעשה, במשך קרוב לחצי שנה עמל לייבל על עמוד גמרא אחד, עמוד אחד! – עליו ישב בקפידה כל יום כל היום, שב ולומד, משנן וחוזר שורה אחר שורה, קושיא ותירוץ…
לקראת יום הפורים, כחצי שנה מאז הופיע בישיבה, החלה שמועה מרנינה: לייבל מיודענו עומד לסיים את לימוד העמוד, יתכן שכבר בשבועות הקרובים יהפוך את הדף לעמוד הבא! החברותות שלו היו מאושרים, ולייבל עצמו – זרח כחתן ביום חופתו. הנה, הוא תיכף מסיים ללמוד עמוד גמרא שלם, מי פילל ומי מילל!
ואז, ביום הפורים, משום מה החליט אחד משיכורי הישיבה ששתה יין יותר מהמומלץ, להעלות על ראש שמחתו דווקא את לייבל מיודענו, והוא פנה אליו והחל מצליף בו בלשונו: 'לייבל לייבל, לא מרגיש לך שאתה מבזבז את זמנך וזמננו? וכי כדאי לך להמשיך להשקיע חצי שנה בעמוד גמרא בודד? תתאר לעצמך שהיית חייט או סנדלר, לבטח היית מספיק בחצי השנה שחלפה לתפור מאה זוגות נעליים או חליפות מהודרות. ועתה, מה יצא לך מחצי שנה, עמוד גמרא אחד בודד?!'
רגע של שתיקה עמד באולם. לייבל הסמיק והחוויר חליפות, כל בני הישיבה היו המומים. איזו התקפה מיותרת, מזיקה, פוגענית. מהם שרצו לקום ולמחות, נראה כי גם השיכור חש שעשה צעד אחד יותר מדי, פגיעה חמורה ובלתי נסלחת. הכל הביטו בלייבל – האם יגיב? האם יקום ויברח מהישיבה? מה יענה?
להפתעתם, לייבל שתק רגע קט, ומיד התעשת, קם ממקומו וקרא: 'מודה אני לפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש!' – אמר והשתנק בבכי נרגש, דמעות זולגות מעיניו: 'בורא עולם זיכה אותי לשבת כאן חצי שנה, וכבר זכיתי לקנות ידע בעמוד גמרא שלם! מה אני ומה חיי, איך זכיתי שבורא עולם נתן לי את היכולת לתפוס עמוד גמרא אחד, אשריי מה טוב חלקי!' – קרא לייבל בעיניים מצועפות בדמעות…
'אולי לכם זה נראה פשוט, אבל אני לא יכולתי ללמוד שורה, לא הבנתי מה זו גמרא, לא האמנתי שאוכל לצטט בחיי אמירה מפי אביי או רבא, רב אשי ורב אמי. והנה אני זוכה, למדתי עמוד שלם בגמרא! הידד, אני יכול, אני מסוגל, אני מצליח! תודה אבא שבשמים נותן התורה, תודה שנתת לי את הזכות לגעת בעמוד שלם מתורתך!'
עיניו של לייבל התרוצצו מצד לצד בהתלהבות, כל בני הישיבה מחו דמעה נרגשת לנוכח הנאום האמיץ, העוצמתי, יוצא הדופן, אותו נשא בפניהם לייבל. הם לא האמינו למבועי הרוח הנושבים בלבו, לעוצמות ולכוחות שהוא מסתיר בנפשו. אכן, עד גיל 40 לא ידע ולו שורה אחת, והנה הוא עומד כאן ומגן כלביאה על גוריה בחירוף נפש על זכותו לעמול ולשקוד בתורה, ולו כדי להגיע להישג המדהים של עמוד גמרא בחצי שנה!
סיפור זה היה מספר הגה"ח רבי יושע בער קסטל זצ"ל מזקני חסידי סלונים, והוסיף שעקב אחר גדילתו והתפתחותו של לייבל זה. לא היה לו קל, גם את מחצית השנה הבאה העביר בלימוד אינטנסיבי של הספק נמוך ואיטי במיוחד, אך לבסוף – כך העיד – הוא סיים את הש"ס כולו ואת ארבעת חלקי שולחן ערוך, והפך לגאון בכל מכמני התורה שחיבר חיבור גאוני על ארבעת הטורים!
והוא שכתב וגילה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל בספר שיחות מוסר, ולשונו חוצבת להבות: 'אל יאמר האדם, איך יוכל להגיע לגדלות ועמקות בתורה כבזמנו של רבי עקיבא איגר… כי כוחותיי דלים ומועטים! טעות היא בידו! כי הכל תלוי ברצונו ובייחוד לבו! אם יתבונן ויידע, ולבבו יבין וירגיש את הצורך הגדול לעליה בתורה – יתנוצצו בנפשו רשפי כח וגבורה לאין שיעור, ויגביר חיילים לתורה!'
ילד, נער, בחור, אברך, אבא וסבא יקר! גם אתה יכול, גם אתה מסוגל! הגיל, נקודת המוצא, ההיסטוריה האישית, הקשיים המצטברים, הכישרונות, חוסר הריכוז, אכזבות קודמות, האופי – כל אלה מחסומי דמה, אתגרים שאתה יכול להתגבר עליהם! כמה כדאי לראות לנגד עינינו את לייבל, את מבועי העוצמה, את העקשנות שהשתלמה – ולמקד מאמץ, לקבל החלטה, לשאוף ולפעול. לכולנו יש את הכוחות – הבה נשתמש בהם ונגיע לכל פסגה נשאפת!
תגלית בין שקי המלט…
האברך ששהה בחדרו של הרבי, הרה"ק בעל ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע, חש כי דבריו של הרבי מותירים בו רושם עז. הוא נכנס אל הרבי כדי לתאר קושי עמו הוא מתמודד, והנה הרבי מכוון אותו בדרך המלך, עונה לו על כל השאלות, מוביל אותו בבטחה. לקראת תום השיחה, נענה אותו אברך ואמר לרבי: 'אני מתחייב לעשות ככל אשר ציווני הרבי. אעשה כל שביכולתי, אגייס את כל כוחותיי כדי להצליח במשימות שהתווה לי הרבי!'
להפתעתו, לנוכח דבריו אלו מצחו של הרבי נחרש קמטים עמוקים, ולאחר דקה של שתיקה מתוחה, השיב לו הרבי בצמד מילים כדורבנות: 'חזור בך, חזור בך!'
האברך נבהל. מה לא בסדר במה שאמר? הלא הצהיר והתחייב שיפעל בכל כוחותיו, יעשה את כל הנדרש ממנו. מדוע הרבי מבקש ממנו לחזור בו? מה פסול מצא בהתחייבותו זו?
הרבי הבחין במבטו התמיה של האברך, והשיב לו מיד: 'רגע לפני שתאמר שאתה מתחייב לפעול בכל כוחותיך, הסכת ושמע מה הם הכוחות שיש באדם, עד היכן הם מגיעים…'
וכאן פתח הרבי את סגור לבו, וסיפר כי בתקופה שלפני פרוץ מלחמת העולם השניה, נהג למסור שיעורים יומיים קבועים בישיבה. בימים ההם הודפסו הספרים על גליונות נייר גדולים וכבדים, וערימה של ספרים שקלה משקל לא מבוטל. 'לפיכך', כך סיפר הרבי, 'חשתי שלשאת את הספרים הדרושים לשיעור זה מעל ומעבר לכוחותיי. הרגשתי שאני לא יכול לשאת אותם לבדי. לפיכך, אחד מתלמידיי מונה לשאת את הספרים לחדר השיעורים, כי אני חשתי שאינני עומד במעמסה…'
הרבי הוסיף ותיאר את משקלם הכבד של הספרים, ועד כמה הרגיש שהוא לא יכול ואינו מסוגל לשאת אותם לבדו, אלא רק הבחור הצעיר מבין תלמידיו, הוא שיכול לשאת את משקלם ולהביאם לחדר השיעורים, והוא שעשה זאת מדי יום ביומו. ואז, גילה הרבי, לאחר תקופה נוכח עד כמה טעה…
היה זה בימי המלחמה הנוראה עלי אדמות. הרבי הוגלה ממקומו ומעיירת מגוריו, ועבר למחנה העבודה במיהאלדורף, שם אולץ לעבוד בפרך, בשירות מכונת המלחמה הנאצית. במחנה היה מוסך מטוסים ששימש את חיל האוויר הגרמני, והמוסך נדרש כל העת לבניה ותחזוקה שוטפת.
רכבות המשא הגרמניות הביאו שקי מלט מגרמניה, והיהודים – ובכלל הרבי – נאלצו לשאת את שקי המלט מתחנת הרכבת עד לשערי המוסך של חיל האוויר. כל שק מלט שקל 50 קילו, והרבי נאלץ לשאת על כתפיו שקים כאלה, אחד ועוד אחד, לאורך כל היום. וזה, בתקופה בה בקושי ניתן לו לחם לאכול, הוא היה מזה רעב כשאר אסירי המחנה, ובכל זאת נשא על כתפיו 50 קילו, כל יום, כל היום, מתחנת הרכבת למוסך התעופה, שוב ושוב ושוב בלי לנוח אף לא לרגע!
'אז גיליתי עד כמה לא הערכתי נכון את כוחותיי!' – קרא הרבי לעבר האברך, 'אז הבנתי עד כמה איננו יכולים לאמוד את המסוגלות שלנו, עד כמה אנחנו יכולים. הנה, רק תקופה קצרה לפני כן לא יכולתי לשאת כמה ספרים כבדים, ועתה אני סוחב יום יום שקי מלט כבדי משקל מבלי לנוח אף לרגע, ומסתבר שאני יכול ומסוגל ועומד בזה בגבורה!
אף אתה,' – הסביר לו הרבי, 'רגע לפני שאתה מתחייב לעשות כל שביכולתך, זכור נא שאתה לא יכול להעריך עד כמה אתה יכול, כמה כוחות חבויים בך. לפעול בכל הכוחות זה מצויין, אבל זכור נא כמה כוחות יש בך באמת, עד כמה יש בך כוחות שאתה לא מכיר בהם ולא יודע עליהם, ותפעל באמת ובכל הכח ובכל העוצמה – כי אתה יכול באמת, פי כמה וכמה ממה שאתה משער!'
ודבריו אלו של הרבי, ראוי להם שיהיו תמיד לנגד עינינו. אנשים חושבים שהם אולי לא מסוגלים פיזית לשבת על הכסא הרבה זמן, שמא אין בהם את היכולת הנפשית לקלוט ולהכיל, אולי יש להם קשיים סביבתיים, או שמא האופי שלהם אינו מאפשר להם. יש כאלה שממש בטוחים שאין בהם את הביטחון העצמי לקום ולסייע למישהו שצריך עזרה או לתת מילה טובה, או שאין להם כלים ויכולות לעסוק בחסד.
אך האמת היא, שזו אחיזת עיניים! כי אנחנו לא באמת מעריכים את היכולות החבויות בנו, אין לנו שמץ של מושג על הכוחות העצומים הטמונים בתוכנו, אף אחד מאיתנו אינו מסוגל לשער עד כמה הוא באמת יכול, עד כמה הוא באמת מסוגל!
כי לאמיתו של דבר, אנחנו יכולים ומסוגלים, הרבה יותר ממה שנראה לנו. כל שעלינו לעשות הוא לקחת את הכוחות הללו ולהוציאם מן הכח אל הפועל, להשתמש בהם במלוא העוצמה. גם אתה יכול להפוך לגדול בתורה, גם אתה יכול להפוך לעמוד של חסד, גם אתה יכול להפוך לאבוקה של יראת שמים. רק תשתמש בכוחות שיש בך – ותגיע ליעד בהצלחה כבירה!