יום שני י"א בכסלו תש"פ
איזו תערובת אסורה באכילה מחמת החשש שיבשלו אותה?
בתערובת יְבֵשָׁה של איסור והיתר, מדאורייתא דַי בכך שכמוּת ההיתר מהווה רוב לעומת האיסור, כדי שהאיסור יתבטל בתוכה. אולם מדרבנן, יש הבדל בין שני מיני תערובת: 'מין במינו', דהיינו שכל חלקי התערובת הם ממין אחד, אלא שזה אסור וזה מותר; ו'מין בשאינו מינו', דהיינו שהאיסור הוא ממין אחד, וההיתר ממין אחר.
בתערובת מין בשאינו מינו, אם יבשלו את התערובת היבשה, יתן מין האיסור טעם במין ההיתר, והואיל ו'טעם כעיקר', כלומר, שטעם האיסור נחשב כאיסור עצמו – התערובת תהיה אסורה מדאורייתא אף כשכמוּת ההיתר מהווה רוב בתערובת, כיון שאף ההיתר יש בו מטעם האיסור; ולכן, מדרבנן, אף ללא בישול, אין האיסור בטֵל אלא כאשר כמוּת ההיתר היא פי שישים מכמוּת האיסור, שאז אף יבשלו את התערובת, אין בכוח האיסור להתפשט בכל ההיתר, והאיסור בטֵל.
אבל בתערובת מין במינו, היות שאף אם יבשלו את התערובת אין משמעות לטעם האיסור, שהרי מדובר במין זהה – האיסור בטֵל ברוב אף מדרבנן.
[משנ"ב תמז, צג, ושעה"צ קמד; וראה עו"ש ט]
כלֵי פסח שהתערב בהם כלי חמץ – האם מותר להשתמש בהם בפסח?
בהמשך לאמוּר: כפי שלמדנו, חכמינו ז"ל החמירו באיסור חמץ בפסח, שכאשר הוא מתערב בדבר היתר, התערובת נאסרת באכילה אף כאשר מדובר ב'משהו' חמץ, שאינו נותן טעם בתערובת.
ונחלקו הראשונים אם איסור זה אמור גם לגבי תערובת יבֵשה: יש אומרים שכשם שהחמירו בתערובת נוזלית, כך החמירו בתערובת יבֵשה. אבל יש אומרים שלא החמירו אלא בתערובת נוזלית, שהחמץ נותן טעם בתערובת, והחמירו אפילו ב'משהו' שנותן טעם; אבל בתערובת יבֵשה לא החמירו, ואפילו בתערובת של 'מין בשאינו מינו'.
ולהלכה – נחלקו הפוסקים: יש אומרים שהלכה כדעת המחמירים, והתערובת אסורה אף בהנאה. ויש אומרים שלענין אכילה הלכה כדעת המחמירים, אך לענין הנאה, הלכה כדעת המקֵלים.
ועוד נחלקו הפוסקים, אם לדעת המחמירים יש להחמיר גם כשהתערב בתערובת דבר שאינו חמץ מצד עצמו, אלא רק בלוע בו טעם חמץ; ולדעת רוב הפוסקים יש להחמיר גם באופן זה. ועל פי דעת פוסקים אלו, יש להחמיר גם בכלי פסח שהתערב בהם כלי חמץ, שלא להשתמש בכל הכלים בפסח.
[שו"ע תמז, ט, משנ"ב צג-צה, ושעה"צ קמו, קמז, קמט ו־קנ; וראה עו"ש ט; ביאורים ומוספים דרשו, 136 ו־138]
מהי הסיבה שטעם 'פגום' אינו אוסר תערובת באכילה?
כאמוּר, חכמינו ז"ל החמירו באיסור חמץ בפסח, שכאשר הוא מתערב בדבר היתר, התערובת נאסרת באכילה אף כאשר מדובר ב'משהו' חמץ, שאינו נותן טעם בתערובת.
ונחלקו הפוסקים אם איסור זה אמור גם בחמץ שהוא 'נותן טעם לפגם', כגון כלי שבישלו בו חמץ, ולאחר יותר מעשרים וארבע שעות בישלו בו מאכל אחר, וטעם החמץ הבלוע בכלי ויוצא בעת הבישול נחשב כטעם 'פגום':
לדעת השולחן ערוך, לא החמירו חכמים אלא בטעם שיש עליו 'שֵׁם' איסור, אבל טעם פגום אין בו איסור כלל. אולם, אם עֵרב את הטעם הפגום בתערובת בכוונה תחילה, משום שהוא מעונין בתערובת זו, אסור לאוכלהּ.
ולדעת הרמ"א, טעם פגום לא פקע איסורו; אלא שבשאר האיסורים, היות ואין בכוחו לתת טעם 'משובח' בתערובת, אין לו חשיבות והוא בטֵל ברוב, אבל בחמץ, היות ואפילו 'משהו' נידון כ'נותן טעם', אף 'משהו' של טעם פגום נידון כנותן טעם.
וטעם 'פגום' שהתערב בתערובת לפני הפסח – לכל הדעות אינו 'חוזר ונעור' בפסח לאסור את התערובת.
[שו"ע תמז, י, משנ"ב צו-צז, ושעה"צ קנב; ביאורים ומוספים דרשו, 140 ו־142]