היראים (סימן תי) מנה את מצוות "מורא שבת" כאחת מתריי"ג מצוות , וז"ל: "כשם שצוה הקב"ה לתת מורא וכיבוד למקדש, כך ציוה לתת לשבת, שהרי הוקשו זה לזה דכתיב, 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו', ומהו מורא שבת, שיחשוב אדם בלבו לכבד את השבת ולשמור ולהיות חרד על הדבר, ולא מן השבת אתה ירא אלא ממי שהזהיר על השבת.
ובפירוש "תועפות ראם" שם (סק"א) כתב שיש שמצאו סמך לדברי היראים שיש מצוה לירא מהשבת, ממש"כ בירושלמי (פ"ד מדמאי ה"א) שעם הארץ לא משקר בשבת משום שאימת שבת עליו, וכמש"כ הבעל הטורים (בראשית א,א) ש"בראשית" הם אותיות "ירא – שבת".
והנה בשו"ע (או"ח קפח,ו) כתב: טעה בברכת המזון ולא הזכיר של שבת, אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת.
ובמשנ"ב (סקט"ז-י"ז) כתב שאפילו אם ספק לו אם הזכיר או לא תלינן דמסתמא בודאי לא הזכיר, ולכן כשלא התחיל "הטוב והמטיב" אומר את הברכה, אולם אם התחיל "הטוב והמטיב" חוזר לראש.
אולם בהגהות "חכמת שלמה" (להגר"ש קלוגר זצ"ל סעי' ו) דעתו נוטה דאין צריך לחזור כשמסתפק אם הזכיר רצה והחליצנו, ומוסיף שם טעם, דכיון שבירושלמי (פ"ד מדמאי ה"א) כתב שעם הארץ לא משקר בשבת משום שאימת שבת עליו, הוא הדין נמי בזה י"ל דחזקה הזכיר של שבת, וצ"ע לדינא.
ובשו"ת יביע אומר (ח"ז סי' כח) פסק להלכה, לפי הצד של הגר"ש קלוגר, שאם מסתפק בברכהמ"ז אם אמר "רצה" והתחיל ברכת הטוב והמטיב אינו חוזר.
והביא שבאלפסי זוטא (להרמ"ע מפאנו על הרי"ף, סוף פ"ק דברכות) כתב סברא זו "שחומרו של יום גורם, דרמי אנפשיה ומדכר, ולכן בשבת ויו"ט בג' תפילות אם מסתפק אי"צ לחזור" .
ובשבט הלוי (ח"ד סי' יח סעי' ב) כתב על דברי הגר"ש קלוגר, "לא ידעתי מה מועיל אימת שבת כשאנו דנין על שכחה, והמציאות מראה שאין שום אימה פועלת להוציא מחסרון השכחה בשעת התפילה וברכת המזון, והאדם נמשך אחר הרגילות, וכיון שהגאון מהרש"ק עצמו סיים בצ"ע לדינא אין ספק זה כדאי להוציא מפשיטות שאר הפוסקים ושדבריהם מסתברים יותר .