הרב יהודה יעקבזון
בפרשת השבוע נמצא המקור לברכת התורה, כפי שאמרו במסכת ברכות: "אמר רב יהודה... מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר 'כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ'". ומפרש רש"י: "כשבא משה לפתוח בדברי שירה, אמר להם לישראל, אני אברך תחילה, ואתם ענו אחרי אמן, כי שם ה' אקרא בברכה, אתם הבו גודל לאלקינו ב'אמן'".
דברי הגמרא הללו אמורים על ברכת 'אשר בחר בנו', שמברכים בכל בוקר על הלימוד של אותו היום, ולפני הקריאה בספר התורה. ומלבדהּ מברכים בכל בוקר "לעסוק בדברי תורה... והערב נא..." - שהיא ברכת המצוה, כדרך שמברכים על מצוות אחרות לפני קיומן. ויש שכתב כי ברכות אלו הן גם 'ברכות הנהנין' על ההנאה מהתורה, שהיא חלק ממצות לימודהּ, והיינו שהברכה הראשונה משמשת כ'ברכה אחרונה' על הלימוד של אתמול, והשניה משמשת כ'ברכה ראשונה' על הלימוד של היום.
ואסור ללמוד לפני ברכת התורה. ויש שהסתפק אם דברי תורה שאינם עוסקים בהלכות - ספרי קבלה, אגדה ומוסר - נכללים באיסור זה, ויש שכתב שהם נכללים באיסור זה; ויש שכתב כי אף לימוד ספר דקדוק הנצרך ללימוד התורה ונכתב על ידי אנשים גדולים וצדיקים - נחשב ללימוד תורה וחובה לברך לפניו. אכן, שימוש בלשונות התורה ב'דרך צחות' שלא לשם לימוד, אינו נחשב ללימוד ומותר ללא ברכה. ואמירת פסוקים דרך תפילה ותחנונים - לדעת השולחן ערוך אף היא אסורה לפני ברכת התורה, ולדעת הרמ"א ופוסקים נוספים הדבר מותר מעיקר הדין, אך נהגו להחמיר ולברך תחילה. לפיכך, יש לברך ברכת התורה לפני אמירת הסליחות, שמשולבים בהן פסוקים רבים, וכן לפני אמירת פסוקי 'מה טובו' בכניסה לבית הכנסת, וכל כיוצא בזה.
ומותר להרהר בדברי תורה לפני ברכת התורה, משום שהרהור אינו כדיבור; ויש אומרים שאף שהרהור אינו כדיבור, כיון שההרהור עצמו מצוה - כפי שנאמר על התורה "והגית בו", דהיינו הגיון הלב - אין להרהר בדברי תורה לפני הברכה. ונחלקו הפוסקים אם שמיעת דברי תורה נחשבת כדיבור או כהרהור; ויש מן המחמירים שנחלקו אם אף שמיעה מהקלטה אסורה לפני ברכת התורה. ולכל הדעות מותר לעשות פעולה של מצוה לפני ברכת התורה, אף שבשעת עשייתה מהרהר בדיניה.
[שו"ע או"ח מו, ב, ד ו־ט; משנ"ב ד, ה, ז, כז ו־כח; ושעה"צ כד; ביאורים ומוספים דרשו, 2, 8, 9, 10 ו־34]