הרב בנימין בירנצוויג
"וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב… וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה" (בראשית ח', ז'–ח')
מדוע שלח בתחילה נח את העורב ורק לאחר מכן את היונה? מדוע לא שלח מיד את היונה?
כתב ה"חתם סופר", שמתחילה ידע נח שעדיין אי אפשר לפרוח בכל העולם רק סמוך לתיבה ולזה היה די בעורב, אך אחר שעברו שבעה ימים כמו שכתב רש"י, רצה נח לשלוח עוף שיפרח וישוט בכל העולם לבחון שמא ימצא איזה אילן וכדומה לנוח עליו, וזאת לא היה יכול לנסות עם כל עוף, שהרי אם ירחיק וייעף וייגע, יפול למים וימות, לכן שלח דווקא את היונה, שהרי על היונה העידו חז"ל (שבת מט) "כנפיה מגינות עליה" ופירשו התוס' בשם המדרש 'שפורחת בכנף אחד ונחה בשני ושוב פורחת בזה ונחה בזה ולעולם אינה יגיעה ועייפה'. והוא אשר דקדק הפסוק באמרו "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה" לרגלה לא מצאה מנוח כי רגליה צריכות מנוחה, אבל לכנפיה מצאה מנוח כי לעולם כנפיה אינם מתעייפות, עכ"ד.
ובזה אפשר לומר שלכן נמשלה כנסת ישראל ליונה כמ"ש "יונתי בחגוי הסלע" (שה"ש ב יד): מה היונה לעולם אינה מתעייפת לעוף בכנפיה שבהן היא מעופפת ומתרוממת למעלה, כך ישראל "לא ייעפו ולא ייגעו" בעבודתם ובעלייתם בתורה ובמצוות כלל ועיקר, ורק ברגלים שהן הסמל לגשמיות של העולם הזה, שייך עייפות ומנוחה.
סיפר מרן החפץ חיים זצ"ל, שבעיירה זוולה מחוז גרודנא, היה מתקיים לפני עשרות שנים יריד שנתי גדול שהיה נמשך ארבעה שבועות תמימים. כל תושבי העיירה היו מצפים משך כל השנה כולה ליריד, שכן היו משכירים כל פינה, בקחתם מחיר טוב תמורת כל חדר ובהשתכרם בעין יפה מכל מצרך, וכך היו מרויחים סכום רב שהיה מספקם להתקיים במשך כל השנה. עייפים ויגעים היו במשך תקופה זו, ללא מזון ושינה, במשך היום כולו היו עסוקים בעבודתם.
באותם הירידים היו מתכנסים גם נציגי העם, רבנים ובעלי בתים חשובים, כדי לתקן תקנות. החפץ חיים שאף הוא היה בעיר זלווה בתקופת היריד, שמע יהודי יגע שעבד אצל בעל בית, אומ: "מתי אוכל כבר שהיריד יגיע לקיצו, נפשי שואפת למנוחה". בעל הבית בשומעו את דברי הפועל גער בו: "אי לך שוטה, מה זאת תדבר? הלוואי וימשיך היריד זמן יותר ממושך! אמנם נתעייף עתה אולם ברווחים נוכל לחיות לאחר מכן במנוחה, וליהנות במשך שנה שלמה!".
דברי בעל הבית עשו רושם עמוק על החפץ חיים, והיה חוזר עליהם ומוסיף: "כדאי לו ליהודי שיתעייף, לא יאכל ולא ישן כהרגלו, ויגור במסדרון במשך כל תקופת היריד, כדי שברווחים הגבוהים יחיה לאחר מכן ברווחה. יתר על כן, אדם כזה איננו מרגיש כלל עייפות והנהו מרוצה לקבל באהבה את כל אי הנוחות, ביודעו שדווקא זה יביא לו את הרווחה".
לא שייכת עייפות ברוחניות, כי האדם העוסק לרוחניותו עוסק כל הזמן באיסוף סחורה זהב ויהלומים, לשכרו העומד לו לנצח, ומשכך הרי הוא כעובד ביריד של שבעים ושמונים שנה שאין בו עייפות כלל!
על שלשה משלים של המגיד מדובנא, אמר הקוצקר רב'ה זצ"ל שהם נאמרו ברוח הקודש, ואחד מהם הוא המשל הידוע על הפסוק "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג):
משל לסוחר שבא ממדינת הים, בהגיעו לנמל ביקש מאחד הסבלים שעבדו שם שיעלה לאניה ויביא את חבילותיו לביתו, כאשר הגיע הסבל לבית הסוחר מזיע ומתנשף וביקש את שכרו, אמר לו הסוחר החבילות שהבאת אינן שלי, שאלו הסבל וכי מנין לך זאת? הרי לא ראית כלל את החבילות שהבאתי! השיב לו הסוחר, חבילותי הן חבילות קטנות של יהלומים, אילו הבאת אותן בודאי לא היית מזיע ומתנשף כל כך, ומאחר שראיתי עד כמה התעייפת, הבנתי שבודאי לא את הסחורה שלי הבאת.
כך אומר הקב"ה: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" כלומר, מהיכן ידעתי כי לא קראת בשמי? על ידי שראיתיך מתעייף ומתייגע, כאשר הצדיקים לומדים ומקיימים מצוות, אין הם חשים עמל וטורח אלא אדרבה, מרגישים טעם ועונג במצוה.
אין עייפות ברוחניות!!