"וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן" (במדבר כ"ב, כ"ח)
רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בפירושו 'אהבת יהונתן', שואל: למה לא חרד בלעם מיד כאשר נפתח פי האתון?
וכתב: "זה יובן שנודע שיש מכשפים הקוסמים, ומשביעים את השד בגופן, ואז יפלו לארץ משוללי הדעת, כמו חולי הנכפה רחמנא ליצלן, והשד יגיד להם לפעמים עתידות מה שנודע לו, אכן הם לא יבינו מה שיגיד להם השד, רק אחד יושב וכותב דבריהם, כי הם אינם שומעים דבר בהיות שהם בעת ההיא נעדרי החושים.
"וזהו היה ג"כ ענינו של בלעם שהיה 'נופל וגלוי עינים' (במדבר כ"ד,ד') כמו אותם המנחשים הנזכרים למעלה שנופלים והשד מגיד להם.
"אמנם בינם לבינו, שהם משביעים השד בגופן, מזמנים להם סופר הכותב דברים עד כי יקיצו משנתם, ואז יגידו להם מה שדברו.
"משא"כ בלעם גם רוח הלך שפי לבדו (שם כ"ג ג') שלא היה כבודו ליקה סופר, וזהו היה עניינו שהשביע השד באתונו, להגיד מתוכו עתידות והוא עצמו היה שומע מה שהאתון מדבר, משא"כ אם ישביע השד בגופו, אז יודע הסופר טעם שהוא יודע.
"ולפיכך כאשר נפתח פי האתון לא חרד, כי זהו דרכו כל הימים תמיד ע"י כישוף השד באתונו, ולכך בתחלת דמיונו סבר שגם עכשיו יבוא הדבור מפאת הנ"ל", ע"כ.
והנה בגמ' מגילה (ג.) אמרינן: גמירי (מסורת מאבותנו) שהשדים אינם מוציאים שם שמים לבטלה.
והחיד"א בס' פתח עינים, הקשה על זה: שבזמנינו העידו מגידי אמת, שרשע מכשף עשה ששור אחד ידבר חצי שעה בשם ה' שישמעו לרשע, ומוכרח שהכריח לשד אחד שיכנס שם וידבר.
וא"כ רואים שהשדים כן יכולים להוציא שם ה' לבטלה.
ולכן כותב שנראה שמה שלא מוצאים שם שמים לבטלה, זה רק כשהן בבחירתם, אך בכח השבעות וכישופים, שמכריחים אותם לעשות כן, זה לא נחשב שם שמים לבטלה.