אחת המלכודות השכיחות בהן ניתן ליפול בעוון לשון הרע חלילה, היא במקרה של צורך במחאה על כבוד שמים או כבוד התורה, אז פעמים רבות מטעה היצר את האדם ומורה לו היתר – ואף "חובה קדושה" – לדבר בגנותו של הזולת ומתיר לו לגמרי את הרצועה.
בהלכות הנלמדות היום במסגרת הלימוד היומי בספר חפץ חיים (כלל י' סעיף י'), כמו גם בעוד מקומות רבים בספר, נקל לראות עד כמה הדברים אינם נכונים, ועד כמה צריך בכל מקרה ומקרה להיזהר ולבדוק בשבע נפות האם אכן התמלאו כל הפרטים המתירים לדבר בגנותו של אדם מישראל, ובאיזה אופן בדיוק מותר, כדי שלא להיכשל בחטא חמור זה וליפול במלכודתו של היצר.
אחד הנידונים בנושא זה הוא חובת התוכחה למי שעבר עבירה מספר פעמים במזיד, לפני שיותר לדבר בגנותו. וכך, המעיין בביאורים ומוספים של 'דרשו' על ההלכות הנלמדות היום מוצא הרחבת דברים בעניין חובת התוכחה בימינו למי שאינו שומר תורה ומצוות. מדברי החפץ חיים כאן נראה אמנם שהוא מצדד להלכה שאין חיוב להוכיח מומר לתיאבון, אולם במקום אחר הוא נשאר בצ"ע בעניין זה, ולכן להלכה דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שמספק יש להחמיר ולהוכיח מומר לתיאבון.
ומה הדין אם הוכיח אדם שאינו שומר מצוות והלה לא קיבל את תוכחתו – האם מותר לשנאותו? על כך מובאים דברי החזון איש, שכיוון שבדורותינו אין אנו יודעים להוכיח (כדברי רבי אלעזר בן עזריה, ערכין ט.), על כן אין רשאים לשנאותו.
אמנם פרט נוסף חשוב מאוד מובא שם, שהכלל האמור שכיום איננו יודעים להוכיח, אין משמעותו שהתבטלה מצוות תוכחה בימינו. אלא הכוונה שצריך לדעת איך להוכיח, ולעבוד על כך שיהיו הדברים נשמעים ומתקבלים, ולא סתם להוכיח. וכן עולה ממקומות נוספים ב'חפץ חיים' ובאחרונים נוספים.