"וימהר אברהם האהלה אל שרה" (י"ח, ו')
הרבנית הצדקנית מרת חוה אסתר ליפקוביץ אשת חבר לרבינו הגדול מרן הגרמי"ל ליפקוביץ זיע"א. היתה בעלת מעשים טובים רבים, לא היה אצלה מושג של מנוחה או ישיבה בחוסר מעש, אנחנו כנכדים שהכרנו אותה כבר כאשה שאין עליה עול של גידול ילדים, ידענו וראינו שחוץ מהזמנים שהיתה צריכה להיות בבית לשרת את הסבא – בעלה הגדול, היתה עסוקה בעשיית צדקה וחסד כשהיא מכתתת רגליה, הן באסיפת צדקות והן בעשיית חסד בגופה בבתים שהיו נזקקים לזה כשהיא לא בוחלת בשום עבודה כלשהיא.
וכל מעשיה היו נעשים בשתיקה ובצניעות ממש כמו שהמליצו חז"ל על בן העוה"ב שייף עייל שייף נפיק, מבלי לדבר ולספר על מעשיה כלל, ולא החזיקה טיבותא לנפשה, באופן מופלא ביותר. ההרגשה היתה במחיצתה שהיא לא ישות לעצמה אלא כולה רק לאחרים. עד שלא על דעת לחשוב שיש אולי איזה הנהגה או משהו שעושים לה או בביתה שאמור להפריע לה.
מעשה היה באחד הנכדים, אברך צעיר, שהיה שוהה בבית רבינו בשעות אחר הצהרים – בעקבות מחלתה של הרבנית בימים ההם. בשעה שלוש אחר הצהרים, נשכב הנכד למנוחה קצרה. והנה זמן מה לאחר שהלך לנוח, מעדה הרבנית ונפלה – למרות שכל מטרת שהותו של הנכד בבית היתה כדי לסייע במקרים שכאלה וכדומה, נמנע רבינו מלעוררו משנתו! ורק בשעה ארבע, ניגש רבינו לעוררו, ואמר לו בעדינות, שלא להבהילו: "סבתא נפלה… ניסיתי להרימה אך לא הצלחתי… עד עתה לא רציתי להעירך, כדי שתוכל לנוח ולאגור כוח ללימוד התורה בהמשך היום…".
מבהיל שיקול דעתם של רבינו – ובנוסף ללא ספק גם עוז רוחה של הרבנית – ששקלו כי אין כל סכנה נשקפת לבריאותה ושלומה של הרבנית, שגם לא חשה בשום כאב ולא התלוננה, וכיוון שלא היתה כאן אלא הרגשה לא נעימה גרידא – העדיפו רבינו, והרבנית – שאגירת כוח ללימוד התורה של הנכד, עדיף!
מידה זו שלא לבטל זמן ראו אצלה גם לאחר שעברה ארוע מוחי, ונהייתה מוגבלת בהליכתה, ונאלצה להישאר בבית. היתה יושבת ואומרת כל יום את כל ספר התהילים, ולומדת ספרי יראה ומוסר. גם בלילי שבת קודש לאחר הסעודה היתה יושבת ליד השולחן עם הספר 'אור יהל' או שאר ספרי מוסר ולומדת את המאמרים עד שהיתה נרדמת.
מספרת בתה הרבנית קורלנסקי תחי' [שעמדה לימינה כל החיים, ושרתה אותה במשך 18 שנותיה האחרונות במסירות מיוחדת, ורבינו והרבנית הביעו תמיד את גודל הוקרתם על כך שמכבדתם באופן נעלה ומושלם] שתמיד מעודה היא זוכרת איך שהאמא הרבנית ע"ה היתה נזהרת שהאבא – רבינו זללה"ה לא יופרע מלימודו, ולא נכנסה אף פעם לחדרו באמצע שלמד כדי לבקש איזה דבר אפילו כשהיה נראה נצרך באותה עת. ובכל זאת לא החשיבה עצמה בזה ופעם אמרה שלמדה מוסר השכל איך צריכים להיזהר לא להפריע לבעל מלימוד התורה, היא סיפרה שהלכה למשפחה אחת להתרים אותם לצדקה – שהיו שנים שבאופן קבוע הלכה כל חודש להתרים משפחות קבועות לעניני צדקה, אם זה עבור ישיבת פוניבז' או אגודת צדקה להכנסת כלה של הרבנית רבינוב ע"ה, ועוד עניינים למשפחות פרטיים – וכשדפקה בדלת של אותה משפחה אמרה לה בעלת הבית שאינה יכולה להפריע לבעלה כעת שהוא עסוק בחדרו במסחר. היא לא נפגעה כלל מעצם זה שנדחתה שוב והיא תצטרך לטרוח ולבוא שוב. אלא למדה מכך מוסר השכל, אם בעסקי מסחר נזהרת האשה לא להפריע לבעלה כ"ש כשהוא עסוק בעסק התורה!!!
היתה מאד מסודרת ואנינת טעם ולכן ביתה היה מסודר מאד, אמנם כל זה היה באצילות ופשטות במינימום ההכרחי בלבד מבלי שביקשה לעצמה שום דבר אפילו מהדברים המקובלים ביותר בכל בית. ונביא בזה כמה דוגמאות: בכל ימי חייה לא היה במטבח אלא ברז אחד בכל כיור למים רגילים, מבלי שיהיה מים חמים. לא החזיקה תנור אפיה בביתה אפילו שאפתה חלות לכבוד שבת קודש בקביעות. והיתה אופה בסיר פלא, ואח"כ החלה לאפות בבית בתה תחי'. גם מכונת כביסה קנו לה הנכדים במתנה, מכונה שנרכשה ביד שניה.
לא שמעו ממנה אף פעם איזו תלונה או אנחה על מצבה, גם בשנים המבוגרות שהיתה רתוקה לביתה, ובשנים האחרונות שכבו מאור עיניה ולא יכלה לקרוא מתוך הספר וגם שמיעתה היתה כבידה מאד, לא ביקשה דבר ולא נאנחה. כל מה שנעשה עמה תמיד היה טוב. פעמים שהיתה נופלת על הרצפה או שגם אירע שנמצאה רק לאחר זמן מנפילתה שלא יכלה להתרומם לבד, היתה מלאה צחוק ומבוכה על האי נעימות שעושה לאחרים שנבהלו, ותמיד היתה מגיבה שלא קרה כלום. וכשכבר הוציאה אנחה ואמרה שכואב לה הבינו שאם היא אומרת שיש איזה כאב הרי וודאי שמדובר ביסורים גדולים. והיה מפעים לראות איך שהיא לא היתה עסוקה בעצמה כלל אלא רק דבוקה בו ית'.
רבינו הגדול היה מפנה פעמים את הבאים אליו לקבל את ברכתה, כשהוא שח אודות גדולתה וסגולת תפילותיה וברכותיה.
(מתוך דובב שפתיים | גליון מס' 175)
למה לכתוב לשון הרע על הגרמי"ל שהשאיר אשתו על הרצפה???