סיפר הגאון רבי יהודה אריה דינר שליט"א:
כידוע, כל יום כבר כמה שעות לפני התפילה ישב רבנו ה'שבט הלוי' זצ"ל ולמד. בנו מ"מ הגר"ח שליט"א אמר לי, שאביו לימד והרגיל אותם שאחרי השעה חמש בבוקר אין מה לחפש במיטה!
כשהיה נוסע מידי שנה למנוחת הנפש בשווייץ, בעת הטיול היומי שהיה נוהג ללכת עם עוד כמה אנשים, היה מבקש מכל אחד מהם לומר איזה פסוק, והיה תמיד מוסיף מדרשים או גמרות שחז"ל דרשו על אותו פסוק. דבר זה בעצמו כבר נתן חשק וחביבות התורה למלוויו, לנוכח בקיאותו העצומה בכל מכמני התורה כאשר על כל פסוק ופסוק היה לו מה להוסיף.
פעם הלך לטייל עם ידידו הגר"ש בוימגרטן זצ"ל, רב ביהמ"ד בוויען ואח"כ בלונדון. לאחר כמה דקות אמר הג"ר שלמה: זהו ביטול תורה, סתם לטייל ומבלי לדבר בדברי תורה… והאמת היתה שרבנו לא רצה להתחיל לדבר בלימוד לפניו מחמת כבודו. כאשר רבנו שמע את דבריו נענה ואמר לו: הבה נחזור בע"פ על "י"ח דברים שהורו בית שמאי" בפ"ק דמס' שבת", וכל אחד מהם אמר דבר!
לימוד התורה הרגיע אותו
פעם ישב בדין תורה, ושני הצדדים צעקו אחד על השני בכל מיני לשונות. רבינו לא היה מסוגל לראות התנהגות שכזאת וביקש שיביאו לו אקמול, כי אינו חש בטוב. מיד התחיל אחד מהדיינים לומר לו דבר תורה, ולפלא שעל אתר זה הרגיעו. ורבינו אף התבטא אז שכבר אין לו צורך בכדור.
רוח הקודש בכוח התורה
היה אומר כסדר: בזמנינו אין נבואה ואין רוה"ק, בזה"ז רק כוח התורה נשאר, ע"י התמדה בתורה זה נותן כוח לבן אדם לראות רחוק, וסיפר על הגה"צ ר' מיכאל מפאפא זצ"ל שהיה גאון עולם, וידע את כל התורה כולה, ובבוקר כשהבחורים היו מגיעים היה רואה על מצחם במה עסקו בלילה, ולכן היו הבחורים מגיעים לפעמים עם הכובעים למטה על העיניים כדי שלא יראה את מצחם! והיה מוסיף שעושה זאת כדי להראות שבדורנו נשאר רק כוח התורה!
בכוח תורתו ראה למרחוק
פעם כששהה בשווייץ בעיר מסוימת, והתפלל בביהכ"נ הגדול, שאל את ידידו רב הקהילה דשם, איך כיבדו לאדם אחד בעליה, הלא הוא בעל עבירה גדול. ורבינו לא הכירו כלל, ורב ביהכ"נ התפעל שבאמת היה כן, כל זה ראה בכוח תורתו!
כשחנכו את בית ההוראה החדש של הגאון רבינו נסים קרליץ שליט"א, ברחוב הרב שך בבני ברק, בא רבינו לקבוע מזוזה, ונתנו לו מזוזה בידו שיקבעה בדלת הראשית. ועמד בתוקף שיפתחו את המזוזה, ואכן המזוזה היתה מכוסה בעטיפה ולבקשת רבנו פתחוה, וראו שהמזוזה עמדה בצורה הפוכה.
מעולם לא ראוהו עם ספר בעת התפילה
רבינו זצ"ל עם כל התמדתו, כמו בשעת קבלת אנשים בין כניסת אדם ליציאת האדם שלפני זה, היה מעיין בתוך ספר, אבל בשעת התפילה מעולם לא ראוהו עם ספר, רק התפלל תמיד בתוך הסידור מילה במילה.
עבד ה'
תמיד דיבר בדרשותיו על רצון ה', ואפילו בתוך השיעור הלכה היה ניכר שמחפש את רצון ה', וכבוד שמים.
פעם סיפר, שכשהיה בערך בן שבעים הגיע אליו בליל שבת אחר התפילה איזה מקובל ספרדי, ואמר לו באוזנו שבאמת כבר הגיע זמנו למות, רק מכיון שמעשיו הם תמיד לשם שמים, נתנו לו אריכות ימים. ומפעם לפעם היה מספר מעשה זה כאילו על אדם שלישי, להראות החשיבות של מעשים לכבוד שמים, ומתוך הדברים הבינו שהיה זה הוא עצמו.
(מתוך רב רבנן בעריכת הרב יעקב הייזלר)