בסעיפים הנלמדים היום (כלל ה' סעיפים א-ב-ג) מאריך ה'חפץ חיים' בדוגמאות לדיבורי לשון הרע אסורים, שהמכשול בהם נפוץ משום חוסר ידיעה. והוא מקדים ואומר – "אבקש שאל יהיה לפלא בעיני הקורא במה שאאריך בו ואציע כל פרט בפירוש, כי אחשוב אולי יתן ה' שעל ידי זה תסור מעט מהמכשלה הגדולה הזו".
הדוגמאות שמביא ה'חפץ חיים' עוסקות בדיבורים על שלילת מעלות אצל הזולת, כגון שאינו חכם וכדומה. ב'ביאורים ומוספים' מביאים כי הסיבה שרבים טועים בזה וסוברים שאין בכך גנות היא, משום שאדם חסר כישרון או חכמה אין זה באמת גנות עבורו. כי הרי כך נולד, ואדרבא, אם ימלא תפקידו כפי שחננו ה' יתברך, שווה הוא בדרגתו לכל אדם שניחון בכישורים מרובים. כנגד הנחה מוטעית זו כותב כאן ה'חפץ חיים', שהדבר אסור משום לשון הרע, משום שלמעשה על ידי דיבורים אלו יורד ערכו של הזולת בעיני השומעים, וכן עלול להיגרם לו נזק שלא כדין, וכפי שהוא מפרט – נזק בשידוכים או בפרנסה ועוד.
ה'חפץ חים' מציב כאן בפני הלומד מעין מראָה, ומציע לו לבחון את עצמו: אם היו מספרים עליו שאינו חכם וכיוצא בזה – כמה היה מתרעם על כך, והיה חושב על המספר שאמר זאת רק מחמת רוע לבו ורצונו לגנותו ולהשפילו – "וכשאתה עושה כן לחברך, שבכמה עניינים הוא טוב יותר ממך לה' ולבריות, אין זה נחשב בעיניך לעוון כלל! ראה את העיוורון הגדול שיש בזה".
דוגמה נוספת, חמורה יותר, מביא ה'חפץ חיים' – כשאומר על תלמיד חכם שאינו חכם כל-כך בתורה, וכגון שאינו יודע כל כך לפסוק הלכות וכו', שבזה הוא ממעט את כבודו לגמרי ויורד למחייתו. וכן אם מספר על אומן שאינו אומן כראוי וכו'. ומסיים ה'חפץ חיים': "וקשה לי לצייר את הכל, אך תן לחכם ויחכם עוד, כי לא באתי רק לעורר והמשכיל יבין את הכל מדעתו".
ב'ביאורים ומוספים' מביאים בענין זה מה שכתב ב'דעת תורה' (פתיחה להלכות טרפות אות מא), שאם מורה הוראה הורָה להקל, ורוצה אחר לחלוק עליו ולהורות שלא כדבריו, שקוּל כבוד התורה של המורה הוראה הראשון כהפסד מרובה, ולכך במקום שמקילים בהפסד מרובה, יש להקל גם כאן. עוד הביא משו"ת מהרי"א (ח"ב סימן קטו) שאין ראוי לחלוק על הוראת מורה הוראה שפסק להקל בדבר מסוים באיסור דרבנן, לפי שכבוד תלמיד חכם הוא עשה מהתורה, ואיסור זה שהקל בו הוא דרבנן, ויש לחוש לבזיון תלמיד חכם שיש בזה חילול ה' וחילול כבוד התורה [ובדעת תורה שם אחר שהביא דבר המהרי"א סיים: ומזה תוכחה מגולה על זלזול הורים ומורים כיוצא בזה].
ומי ששואל על רב פלוני האם אפשר לסמוך על פסקי הוראותיו [ויודע הנשאל שרב זה אינו תלמיד חכם וירא שמים], דעת החזו"א (מעשה איש ח"ג עמוד רא) שמותר לומר זאת ואין בכך משום לשון הרע, וכמי ששואל אצל איזה סנדלר כדאי ללכת לתקן נעליים, ואומרים לו: לך לסנדלר פלוני, כי הסנדלר ששאלת עליו לא מתקן טוב, שאין זה לשון הרע, שהרי צריך לדעת למי ללכת לתקן. וכן כתב באגרותיו (ח"ב אגרת קלג), והוסיף שמ"מ צריך לזה זהירות יתירה ופן ישנה הדבר בקוצו של יו"ד ונמצא מוציא שם רע על תלמיד חכם. ואכן, במעשה איש (ח"ו עמוד כו) מובא שאחד ממקורביו אמר על איזה רב בעיר שאינו מבין את עניני המקוה כשמסבירים לו, ואמר החזו"א: "לשון הרע". וכשחזר והזכיר זאת בהמשך השיחה, חזר ואמר החזו"א: "כבר אמרתי שזה לשון הרע". ויש לציין שצריך גם את כל גדרי ותנאי הלכות סיפור לשון הרע לתועלת המבוארים לקמן (לשון הרע כלל י סע' ב, ורכילות כלל ט סע' ב).
לגבי אמירה על ת"ח שאין כחו בעיון אלא רק בבקיאות, או שיש לו נגיעות בענין מסוים, כתב הגר"י שפירא (דעת יהודה עמ' רמה) שנראה שהתיר החזו"א לומר את הדבר, אלא שבזמננו כמעט אין ת"ח שראוי לומר דברים כאלו על ת"ח אחר, מפני שנתמעטו מאד חכמי הדור האמיתיים שהוראתם היא ללא כל פניה, ואף דברי החזו"א לא נאמרו אלא כשהדברים נאמרים לת"ח מובהקים, אבל לא לסתם בנ"א, שהם בחזקת שאינם זהירים. וראה עוד מה שכתב החזו"א בנדון זה במעשה איש (ח"ה עמוד לא).
כשמבררים בשידוכים על חכמת התורה של חתן, כתב ה'חפץ חיים' לקמן (סוף רכילות ציור שלישי אות ו) שמותר לגלות זאת. אכן, לומר על החתן שאינו חכם וחריף אלא תמים, כתב שם (אות ה) שאסור, כי אנשים יפרשו שהוא שוטה ופתי ויגיע לו היזק רב מזה, ראה שם.