הייתה זו השבת האחרונה של השנה. האברך התהלך מכונס בהרהוריו. חייבים, חייבים לנסות להטות את מאזני המשפט לצד של הזכויות. הוא נכנס לבית הכנסת השכונתי, התפילה עמדה לפני סיומה. חלק מהמתפללים כבר החלו לקפל את טליתותיהם ולהכניסם לטלית-זעקל. כמה מהם לא הקפידו על הלכה מפורשת האוסרת לקפל את הטלית בקפידה עם קפליה המדויקים.
ואז גמלה בליבו של האברך החלטה. הוא המתין לסיומה של התפילה. המתפללים שהחליפו ביניהם ברכת 'גוט שבת' הופתעו לשמוע דפיקה על התיבה. הדפיקה השליטה דממה בחלל בית הכנסת. "טייערע אידן, יהודים יקרים! אנו עומדים ימים ספורים לפני ראש השנה, לכן כדאי להזכיר הלכה מפורשת מהלכות שבת – אסור לקפל את הטלית בקפידה עם כפליה, ואין מזרזין אלא למזורזין. גוט שבת!".
רוב מתפללי המניין שהיו פשוטי עם הביטו זה על זה בתדהמה. לא ידענו על דין כזה! שנים ארוכות אנו עוברים איסור כל שבת, ה' ירחם!
אחד המתפללים, יהודי ירא שמים שגם הוא נכשל בדבר, הניח על אתר הצעה לפני מתפללי בית הכנסת: אפשר לקבוע כל שבת אחרי התפילה שיעור קצר בהלכות שבת. נמנו וגמרו. משבת של עשרת ימי תשובה, שיעור חדש יצא לדרך. שבוע ועוד שבוע, שיעור קצר של עשר דקות, שיעור קבוע.
מתפללי בית הכנסת השכן ברחוב המקביל, שמעו על השיעור והרהרו לעצמם: שם בבית הכנסת שבו מתפללים פשוטי עם מתקיים כל שבת שיעור קבוע, ואצלנו כאן, בבית הכנסת של חשובים כמותנו, אין כלום? נפלה החלטה פה אחד: שיעור בהלכות שבת. והיה גם בית כנסת שלישי שהלך בעקבותיהם.
כשסיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון סיפור זה בדרשתו בביהכ"נ 'זכרון משה', סיים בניגון קצר: "והאברך הזה חלף הלך לו. הוא לא ידע כלום אודות קרן זכויותיו התופחות, זיכוי הרבים אדיר, והכל בזכות דפיקה אחת וכמה מילים טובות. כוחן של מספר מילים לפני ראש השנה!
מיהו אותו אברך שרבי שלום הסתיר את זהותו? מיהו אותו יונגערמאן שחיפש זכויות והשיגן, אך שמו לא הוזכר בדרשה? אותו אברך היה הגאון הצדיק רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון בעצמו!…
(יתד נאמן בשלח תשע"ה)