"וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ד'" (בראשית ו', ח')
כל מי שבא בקרבתו של בעל ה'נתיבות שלום' ידע בבירור, שהיו הרבה דברים הנוגעים בציפור נפשו ממש, אך הוא ויתר עליהם תוך הקרבה עצמית, הכל בגלל עבודת המידות. האמרה "מידות מעל הכל" השתקפה אצלו כדרך חיים עקבית. נקל היה בעיניו לוותר גם כשמדובר בעניינים שהיו משאת נפשו, וראה בהם את יעודו ושליחותו בעולמו, עניינים שהקדיש את כל חייו למענם. פלס המידות הכריע את הכף.
בהזדמנות סיפר הרבי זצ"ל לאחד מצאצאיו:
"את כל חיי הקרבתי למען בניית חסידות סלונים על ידי הקמת הישיבה הקדושה 'בית אברהם'. כשהקמתי את הישיבה פרשתי מראשות ישיבת חב"ד בתל אביב, שם היתה לי משכורת מכובדת ודירה למגורים. בחוסר כל הקמתי את הישיבה ונתתי למענה הכל, חוץ מדבר אחד שלא הייתי מוכן לתת, אפילו למען הישיבה: את ה"מידות". המידות הן מעל לכל.
כשקרו מצבים שהיה צורך לפעול בתקיפות, לא לפי המידות הטובות, והיה נראה שחסידות סלונים עומדת חלילה להינזק נזק בלתי הפיך אם לא יפעלו כך, לא הייתי מוכן לעשות זאת".
בוא וראה עד כמה נזהר היה הרבי זצ"ל בעל ה"נתיבות שלום" מהלבנת פנים אפילו של ילד.
פעם הוא עמד בשטיבל בשכונת בית ישראל, ושוחח עם מאן דהו כשפניו מופנות אל הקהל. אחד הילדים השתובב מעט בבית הכנסת, וכתוצאה ממעשיו נפל ארצה מבלי משים, אחד הספסלים בקול רעש גדול…
באותו הרגע נחרדו כולם והפנו את מבטם בבת אחת לכיוון ממנו נשמעה החבטה. אותו ילד הסמיק והאדים מבושה כשראה את מבטי הציבור ננעצים בו באותו הרגע. חוץ מהרבי, שהסתובב מיד עם שמיעת החבטה לכיוון הקיר כדי שלא לבייש את אותו הילד שגרם לכך…
(מתוך בנתיבות האבות)