פעמים רבות, כשסיפור עסיסי כלשהו בוער על קצה הלשון (או האוזניים) מוצאים לשם כך "פטנט": לספר בלי שמות. אך האם באמת מותר לספר לשון הרע בלי שמות?
בהלכות הנלמדות היום בסדר הלימוד היומי בחפץ חיים, מתבררים פרטי הלכה זו, ומסתבר שהדברים אינם כה פשוטים. מדברי החפץ חיים עולה, כי אם על ידי הסיפור יתוודע אחר כך לשומע מי הוא האדם שעליו סיפרו את הסיפור, הדבר אסור. ואף אם המספר באמת לא התכוון שיובן מסיפורו מי הוא אותו אדם. עוד מובאת בביאורים ומוספים של 'דרשו' דעת הגר"ח קניבסקי, שאם בעת הסיפור חשב המספר שהשומע לא יבדוק במי דברים אמורים, ולבסוף בירר על מי נאמרו – הכשיל בכך השומע את המספר למפרע.
הפטנט האמור, אם כן, אינו כה פשוט.
מלבד זאת, ב'ביאורים ומוספים' מובא עוד בירור חשוב. מדברי החפץ חיים כאן עולה כאמור שסיפור לשון הרע בלי שמו – במידה ואכן לא יתברר לבסוף על מי הוא סופר – אין בו איסור. אך בעיקרי דינים להגר"ש הומינר כתב, שבאופן זה אמנם אין את הלאו של 'לא תלך רכיל בעמך', אולם יש לאווים אחרים – 'בצדק תשפוט עמיתך' ו'לא תשא עליו חטא', וכן לאווים נוספים מדברי קבלה, שעליהם עובר המספר גם אם סיפר ללא שמות. ומכל מקום, מובאת ב'ביאורים ומוספים' עדותו של אחד מנכדי ה'חפץ חיים', שסבו נשאל על כך פעם והשיב: "לשון הרע בלי שם הוא כמו מכתב בלי כתובת". כלומר, שלא פעל בכך כלום. ולכאורה משמע א"כ שאינו עובר בשום לאו.
ומה הדין כשהמספר גורם בסיפורו לשומע להסתפק בין כמה אנשים, מי מהם עשה לו את העוולה, ולא תהיה לו אפשרות לברר זאת בעתיד? דעת הגר"א גניחובסקי שהמספר עובר בזה על איסור רכילות, כיון שמחמת הספק ייטור השומע איבה בלבו לכל אותם אנשים.