בהלכות הנלמדות היום (כלל ו' מהלכות רכילות סעיפים ח-ט-י) עוסק ה'חפץ חיים' באופן בו יש 'דברים הניכרים' שעל ידם נראה שהרכילות שסופרה היא אמת.
מעיקר הדין, באופן זה מותר לשומע להאמין, בתנאים הבאים: אם יש בכך תועלת להבא; אם אותם 'דברים ניכרים' הם חד משמעיים ואין אפשרות לפרשם לצד זכות; אם הוא ראה אותם בעיניו ולא שמעם מפי אחרים; שיהיו דברים שנוגעים לעצם הסיפור, ולא 'דברים הניכרים קצת'; והתנאי האחרון – כל ההיתר הוא רק להאמין בלבו, אך לא לספר לאחרים, ולא להפסידו בממון או להכותו מחמת כך.
אגב כך מעורר ה'חפץ חיים' בדבר שרבים נכשלים בו – שכאשר מתעורר להם חשד, ואפילו מבוסס ביותר, על פלוני שגרם להם נזק, הם עושים דין לעצמם ותופסים ממנו ממון וכדומה.
הכלל הוא, שכל 'ראיה' או 'דברים ניכרים' שאינם עדות ברורה או הוכחה מוחלטת שיכולה להתקבל בבית דין, אסור לתפוס מהשני ממון מחמתה. הדוגמה שמביא לכך ה'חפץ חיים' היא, באדם שישן בלילה בבית חברו, ולמחרת ראה המארח שהאורח נעלם, הכספת פרוצה ונגנב מתוכה כסף. לכאורה הדברים ברורים שהוא הגנב. אולם למרות זאת, אסור לו לעשות דין לעצמו בעניין זה, אלא עליו לתובעו בבית דין. גם להכותו כדי שיודה אסור, ולבזותו – מסתפק ה'חפץ חיים' האם מותר.