"אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (מ"ה, כ"ד)
לעולם לא אשכח: בילדותי גרתי בתל אביב. לא תאמינו כמה אנשים ניסו לפתות אותי שלא כדאי לי ללכת ללמוד בישיבה קדושה… יום אחד שהלכתי ברחוב, עם ציציות בחוץ, ולפתע שמעתי מישהו צועק לעברי, תוך שהוא מחוה בידו על חוטי הציצית: "תסלח לי! יוצאים לך חוטים מהמכנסיים… הכל קרוע לך"…
אמרתי לו: "אדוני! לא קרוע כאן כלום. החוטים האלו הם ציצית". עשה לי רושם שזו לו הפעם הראשונה שהוא שמע על המילה הזאת…
כעבור כמה ימים עברתי שוב באותו רחוב, והנה אני רואה מולי את אותו אדם, או מישהו אחר שדומה לו מאד, והלה הולך עם מכנסים קרועים, מלאי חורים, וחוטים מזדנבים מהם… פניתי אליו ואמרתי: "תסלח לי! יוצאים לך חוטים מהמכנסיים… הכל קרוע לך"…
הוא לקח את אצבעו הימנית וסובב אותה מסביב למוחו ואמר לי: "אינך מבין כלום! זה כל היופי"!
לקחתי בידי את חוטי הציצית שלי, נשקתי אותם, ואמרתי לו: "זה כל היופי"…
הגעתי למסקנה: אם הוא לא מתבייש בחוטים שלו, אני לא אתבייש בחוטים שלי! וכך המשכתי ללכת בתל אביב עם ציצית בחוץ, וזה שמר עלי מפני הרחוב הקלוקל.
היונים גזרו שאסור לענות אמן על ברכה שמישהו מברך. לא היתה בררה אלא להתחכם, ובמקום לענות אמן היו עונים: אין כאלוקינו, מי כאלוקינו, נודה לאלקינו – ראשי תיבות אמן.
כעת אני רוצה לספר לכם על אמן אחד מיוחד שזכיתי לענות:
לפני שנים רבות נפטרה סבתי בבני ברק. באותה תקופה לא היה עדין קו 402. הלכתי לתחנת המוניות שמול בית הכנסת איצקוביץ, שם עמדו מוניות שרות לירושלים.
בדיוק לפני שהגעתי התמלאה מונית ויצאה לירושלים, ואני הייתי הראשון בתור למונית הבאה, כך שיכולתי לבחור את המושב האהוב עלי: ליד הנהג… שם הכי מרווח… מאחורה צפוף, ושם אתה יושב כמו מלך…
המונית התמלאה בשבעה נוסעים, כולם שומרי תורה ומצוות, ויצאה לדרך. מחיר הנסיעה היה אז שלושה שקלים וחצי.
בצומת קוקה קולה – טעם החיים לכל מי שלא טעם דף גמרא… – המונית נעצרה ברמזור אדום.
לפתע מישהו הכניס את הראש שלו לתוך המונית והוא שאל: "מישהו פה רוצה קרטיב?".
אומר לכם את האמת: אני אוהב קרטיב. אבל בהיותי בדרכים – אינני נוהג לאכול… אתם יודעים לבד למי דומה האוכל ברחוב… אם יראו אותי אוכל קרטיב ברחוב – לא יזמינו אותי יותר להרצאות…
אמרתי לו שאינני רוצה, וכמוני אמרו לו כל הנוסעים האחרים. היחיד שרצה קרטיב – היה הנהג. הוא שילם לו חצי שקל על הקרטיב, והמונית יצאה לדרכה.
הנהג קילף את העטיפה, נתן ביס וחיסל כמעט חצי קרטיב…
פניתי אל הנהג ואמרתי לו:
"בבקשה ממך אדוני הנכבד! אולי תוכל לעשות לי טובה?".
"בשמחה, אם רק אוכל", השיב.
"אדוני הנכבד! נדמה לי שזו הפעם הראשונה בימי חיי שאני נפגש אתך. נדמה לי כי לפי רוב הסיכויים שבעולם שוב לא אראה אותך. זוהי, אפוא, בקשה חד פעמית. שוב לא אבקש ממך עוד"….
"נו! תבקש כבר! מדוע אתה מדבר כל כך הרבה", קטע הנהג את דברי. "כבר אמרתי לך, אם רק אוכל אמלא את בקשתך בשמחה"…
"תעשה בבקשה ברכה"…
"זה בשום פנים ואופן לא"! סרב הנהג בתוקף, ובלע עוד רבע קרטיב.
"מדוע אתה מסרב כל כך בתוקף", שאלתי…
"ואתה תבין אותי". השיב לי הנהג. "הקו הזה – בני ברק ירושלים – הוא קו בעיתי. כל שעה מתחלף לי רב אחר. זה אומר לי לברך, זה אומר לי להניח תפילין, זה אומר לי לשמור שבת… מחר יגידו לי ללמוד משניות וללכת לישיבה לבעלי תשובה"…
לא נותרה לי בררה: הוצאתי חצי שקל מהכיס ואמרתי לו: "אני מוכן לשלם לך על הקרטיב. הקרטיב יהיה, אפוא, שלי ואני מתחנן לפניך, תברך על הקרטיב שלי"…
הוא עצר את הרכב בחריקה. סטה לשולי הכביש וצעק: אדוני! אני אף פעם לא התערבתי בחיים שלך, גם אתה אל תתערב בחיים שלי!".
"חלילה לי מלהתערב לך בחיים", עניתי. "אני פשוט דואג לעצמי! אם אתה עושה ברכה – אני יכול לענות אמן, וחכמינו אמרו: 'גדול העונה אמן יותר מן המברך' (ברכות נג ע"ב)".
"הוא תפס את חצי השקל בידו, והעיף אותו לעברי: "מה אתה חושב לעצמך? שאתה תקנה אותי, עם ההשקפות שלך, בחצי שקל?".
"אתה בהחלט צודק", השבתי. "היתה לי טעות! כמה אתה רוצה בשביל לעשות ברכה?".
ואז הוא התחיל לחשוב. אחרי כמה שניות של מחשבה, אמר: "אם אתה נותן לי שלושה שקלים וחצי, מחיר של נוסע, אני עושה ברכה"…
בסך הכל נשאר לו בקרטיב ביס אחד… ואז הוא תפס את הקרטיב, העמיד אותו מול הפרצוף שלי כמו "בן ערובה" ואמר: "נותן או לא נותן? תגיד מהר! אם לא – אני בולע"…
האמת היא, שחשבתי לעצמי, ואולי היה זה יצר הרע שהגניב את המחשבה הזאת לראשי, מה פתאום אבזבז עליו מחיר כזה… אפשר ללכת לאיצקוביץ – ליד התחנה שלו – ולזכות באלף אמנים בחינם… אלא שלמזלי הרב, אחי, שישב מאחורי קרא: "אני נותן שקל"… ישב שם חסיד גור שקרא: "גם אני נותן שקל"… עוד חסיד ויז'ניץ, שהתלהב מהרעיון, צעק בהתלהבות: "אני נותן את מה שנשאר"…
הנהג ראה שאנחנו רציניים, והכסף מאורגן… הוא לקח את הכובע שהיה על ראשי וברך בקול רם ברכת שהכל… יש לציין שהוא אמר את הברכה ברהיטות, מבלי לשבש את המילים.
מה שקרה במונית לא ניתן לתאור במילים… המונית הזדעזעה… ענינו אמן בקול רם ובכונה, כפי שלא ענינו מימינו גם לא בתפילת נעילה ביום כיפור… א מ ן…
התחלתי לאסוף את הכסף מהנוסעים, אלא שאז הוא אמר: "אם כבר עשיתי ברכה – לא אמכור אותה בשביל כסף… אבל אתם הדתיים הגעתם מפלנטה אחרת… אינני מסוגל להבין איך אתם מוכנים לשלם שלושה שקלים וחצי על אמן אחד… ועכשיו אני מבקש מכם לא לדבר איתי מילה עד סוף הנסיעה… אני פוחד מכם… הקו הזה הוא קו מאד פרובלמטי"…
פעם, כשסיפרתי את הסיפור הזה בישיבה לבעלי תשובה מתחזקים, נעמד בחור אחד ואמר לי ששמע כבר את הסיפור הזה מאביו, שהוא נהג המונית הנ"ל. התרגשתי מאד לשמוע ד"ש ממנו, ובמיוחד מכך שיש לו בן שומר תורה ומצוות. הוא הוסיף לספר שבכל פעם שהוא בא לבקר את אביו, ולוקח משהו לאכול, אביו מבקש ממנו שיברך בקול רם כדי שיוכל לענות אמן בכונה…
אנו נתחזק בעזרת ה' בשני דברים: גם לברך את הברכה בצורה הראויה, עם שלוש הפסקות: ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, בורא פרי העץ. וגם בעת ששומעים ברכה, לענות אמן בקול רם ובכונה.
(מתוך דורש טוב חנוכה)
סיפור מקסים!!! אשמח לדעת מי הרב שאיתו אירע המעשה. האם זהו הרב מאיר צימרוט? תודה