"כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" (שמות י"ט, ג')
נולדתי בקלם, עיירה בליטא, שם למד אבי בישיבת "התלמוד תורה של קלם". משפחתנו: אבי, אמי, אחותי, ואני גרה בבית קטן ביחד עם סבתי. המשפחות באירופה היו קרובות מאוד, והתגוררנו בקרבת דודים ובני דודים. הורי היו אנשים חולים. אבי היה חלוש וחולני מצעירותו, היו תקופות שהיה משתעל ומקיא דם. אמי הייתה רתוקה למיטתה באופן קבוע, ואני הייתי ממלאה את מקומה ומבצעת את עבודות הבית. אני יודעת שבזמננו רופאים שוללים אכילת ביצים רבות בגלל הכולסטרול הגבוה, בכל אופן, אבי הרגיש שזהו מאכל בריא, עשיר באנרגיה, ואכל לפחות שתי ביצים ליום. אבי, למרות מצב בריאותו, זכה ב"ה לאריכות ימים וחי קרוב לתשעים שנה.
מכיוון שלחם היה מצרך זול ומשביע, נטל הלחם חלק גדול מאוד מהתזונה שלנו. הלחם היה קשה ולא הקל על מערכת העיכול. כל השבוע חיכינו לחלות הטעימות, העשויות מהקמח הטוב ביותר ומביצים. בשל חוליו לא יכל אבי לעכל את הלחם הקשה שאנחנו אכלנו בדרך כלל, ואמי הייתה שומרת בשבילו מהחלה של שבת למשך כל השבוע.
על אף שבעצמנו היינו עניים, אירחנו באופן קבוע אורחים שהיו במצב יותר קשה. באחד הלילות, כשהתיישבנו לסעוד, דרש האורח שלנו שיגישו לו חלה. בלי להתלבט לרגע, נתן לו אבי את מנתו ולקח לעצמו מעט לחם. מאוחר יותר הוכיחה אותו אמי באומרה: "מדוע נתת את החלה ששמרתי עבורך? האורח אינו אדם חולה, הוא עני שצריך לשמוח ולאכול את מה שכולנו אכלנו". אבי הגיב בפשטות אבל בתקיפות: "אם עני מבקש אווז צלוי, ויש דרך כלשהי להשיג לו זאת, חייבים להשיג לו!". וזה היה סוף הויכוח.
בנדודי הגבולות
בזמנו הוצע לאבי להיות משגיח במספר ישיבות. ר' אהרון קוטלר הזמינו לקלצק, אך אז היה על כל המשפחה לעבור לפולין, כי הצעה זו הייתה לתפקיד קבוע. סבתי, אמה של אמי, שגרה עמנו, הייתה בת 86, ולא היה באפשרותה לעבור נסיעה שכזו. ולכן, למרות שאבי ויתר על משרה טובה כל כך, והיה עליו לחזור לקלם ללא הכנסה כלשהי, בכ"ז לא קיבל את המשרה בקלצק.
אבי כיבד את סבתי כבן המכבד את אימו. כל בוקר היה משכים לקום בשעה שש, ועזר לה בנטילת ידיים ומאכילה עוגה וחלב. הקב"ה בירך אותה באריכות ימים והיא נפטרה בגיל 89. רק לאחר פטירתה קיבל על עצמו את המשרה בקלצק.
הנסיעה לקלצק הייתה כרוכה במסלול מסוכן מאוד. אבי השתמש בדרכון הכפול שהיה ברשותו ונסע לוורשה לסדר את הסידורים ההכרחיים. אמי, אחותי ואני, נסענו לדנציג – מדינה ניטרלית בגרמניה, ויכולנו להשתמש בדרכון הליטאי הרגיל שלנו, אך הבעיה הייתה להיכנס לפולין. במשך חודשיים בהם התאכסנו שם בדירה קטנה ניסה אבי להשיג את האישורים הנדרשים על מנת שנוכל להיכנס לפולין, ומשראה שאין סיכוי להשיגם, התחיל לחשוב על דרך חילופית. יחד עם אחיו שעזרו לו, תכנן כיצד ניתן להבריח את הגבול. ומשום שהיה זה מאמץ גדול מדי בשבילו לחזור לדנציג כדי לקחתנו, הוחלט שאחד הדודים יבוא במקומו.
היה זה בחודש שבט, בשיא החורף הפולני. במשך שעות הלכנו ביער בדממה, משתדלים מאוד לא להרעיש ולא למשוך את תשומת לב החיילים. היות ולא היה באפשרותנו לרכוש מגפיים חזקים מעור, היו לנו מגפיים פשוטים, ובמהלך הדרך נפרד החלק התחתון של המגף של אחותי, וכך המשיכה בדרך בלי שום מנעל לרגלה, ורגלה קפאה מההליכה הממושכת בשלג, ומאז היא סובלת בבעיות ברגלה.
במשך כשמונה שעות רצופות הלכנו כמעט בלי שום מנוחה, ובעזרת שני מדריכים שליוונו עברנו את הגבול. שם, בעיירה קטנה בפולין, נשארנו ליד תחנת הרכבת, מחכים כמה שעות לרכבת שתיקח אותנו לוורשה. ככה הגענו לבית קרובינו מספר דקות לפני הדלקת נרות שבת. אבי מחא כפים בשמחה ובהודאה: "ברוך ד'", ולקח את ידי וידי אחותי והרקיד אותנו בחדר מסביב…
עד היום אני זוכרת את השבת הזו, ואת השמחה הגדולה שחשנו בשהותנו שוב יחד.
החינוך בבית
בקלם היה רק בית ספר יסודי חרדי אחד בשם "שולמית", שנוסד ע"י תלמיד ישיבת קלם. בבוקר למדנו לימודי קודש ואחה"צ לימודי חול. כשהייתי בכתה ה' השתתף אבי באסיפת הורים, והמורה של לימודי החול החמיאה לו על הישגי ועבודתי, והתבטאה שיש לי פוטנציאל להיות פרופסור. זה היה יומי האחרון בביה"ס! אבי לא היה מעוניין שבנותיו יגדלו פרופסוריות וגם לא שיתחנכו ע"י מורה עם שאיפות כאלו. הוא הוציא אותי ואת אחותי מבית הספר. ובשנים הבאות למדתי למודי קודש ואת השפה הרוסית עם מורות פרטיות. אבי יישם את הנאמר: "חנוך לנוער על פי דרכו". הוא אפשר לי להשתמש בכישרונותיי בכך שנתן לי לעזור במכולת שהתנהלה לידינו, ואחותי שהייתה מוכשרת מאוד לעבודות תפירה ורקמה, עבדה אצל תופרת ורכשה אומנות זו.
אבי חינך אותי בדרכים שונות ומגוונות. הוא נתן לי מחברת, והבטיח שאם אמלא בה בכל יום מקרה של 'השגחה פרטית', יקנה לי פרס. ואמנם, לאחר שמילאתי את המחברת, קיבלתי פרס למרות מצבנו הכלכלי הדחוק, כי עניין זה של הכרה והבנה בהשגחה פרטית, הצדיק את ההוצאה הכספית.
בהזדמנות אחרת, למדני אבי לפחד מהגיהנום. הוא לימד שבעוה"ז אנו מונהגים ע"י הקב"ה עם מידת הרחמים ומידת הדין, אך בעוה"ב הקב"ה שופט ללא מידת הרחמים, והמשפט הוא לוהט וחם! כדי להמחיש לי זאת, תיאר שני חתולים העומדים בפתח הגיהנום בלילה, ועיניהם בורקות ומזרות אימה. לשני חתולים אלו יש עיניים הנראות כאש אוכלת, והם מוכנים לזנק על כל אדם הנמצא בהישג ידם. עד היום הזה, לא רק שאני פוחדת מהגיהנום, אלא אני נרתעת גם מחתולים…
עם הפחד הזה גדלתי, והוא מושרש בי ומלווה אותי עד היום. בניגוד לזמנינו, שרגילים לנהוג עם הילדים ברכות ולא מדברים על גיהנום וכדומה עד שמגיעים לביה"ס.
אבי היה מקריא לנו את "אגרת הגר"א": "העולם הזה דומה לשותה מים מלוחים". אי אפשר לו לאדם להרוות את צימאונו במים מלוחים, כי תמיד ירצה עוד. אנשים בעוה"ז אף פעם לא מרוצים, כי כל כמה שיש להם, רוצים עוד. כשאני מסתכלת היום על העולם, אני רואה כמה זה נכון. באירופה היה לנו כ"כ קצת, אך היינו שמחים ומרוצים. ואילו כיום באמריקה, למרות כל השפע הקיים אנשים פחות מרוצים.
בצעירותי רצה אבי ללמוד איתי יותר. הוא הציע לי לטייל או לשוחח עמו, אבל אני העדפתי להיכנע לתחושת הקטנוניות שהיו לי, והייתי ממציאה תירוצים פעם אחרי פעם כדי להתחמק מכך. היום, במבט לאחור, נותר לי רק להצטער על כל אותן הזדמנויות שהפסדתי.
[הרבנית זלטה מלכה גינזבורג – זכרונות אלו על אביה (ה'משגיח' הגה"צ ר' יחזקאל לווינשטיין) פורסמו באנגלית בספר Destiny" "Daughters of , הוצאת 'מסורה' עמ' 61 ואילך. קטעים נבחרים מובאים כאן בתרגום חופשי. מתוך 'מפיהם של רבותינו']