הרב ישראל ליוש
וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים (בראשית לז, לד)
רש"י מביא את דברי הגמרא במגילה דף י"ז ע"א, שיעקב אבינו התאבל על יוסף עשרים ושתים שנה, כנגד השנים שהיה בבית לבן, ונמנע בהם מלכבד את אביו ואמו. והגמ' שם מבארת שעל י"ד השנים שקדמו לבית לבן, שבהן נטמן בבית המדרש של שם ועבר, לא נענש יעקב, משום שהלך ללמוד תורה, ומכאן נלמד ש'גדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם'.
והקשו המפרשים, שהרי גם הליכת יעקב לבית לבן היתה במצוות אביו ואמו, כי הם רצו שיתרחק מעשיו וישא אשה מבנות לבן, וא"כ כיון שעשה כן בציווים, מדוע נענש על שלא כיבדם?
הרבינו בחיי בפרשת תולדות מתרץ, שדעתם של יצחק ורבקה הייתה שיעקב ייקח את לאה ויחזור מיד, אבל הוא נתן עיניו ברחל ואמר "אעבדך שבע שנים ברחל", ואם כן, כל הזמן ששהה שם יותר בשביל רחל היה מרצונו ולא מחמת ציווי הוריו, וע"כ הוא נענש.
ובאסיפת זקנים תי' באופן אחר, שהרי לכאורה יש להקשות עוד, מה הראיה מכך שיעקב לא נענש על השנים הראשונות, שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, הרי יתכן שהוא לא נענש עליהן כי הוא הלך לשם בציווי אביו כדי לברוח מעשיו, ולא משום שלמד בהם תורה. אלא י"ל שבאמת על הכ"ב שנים הראשונות לא מגיע ליעקב להיענש, כי בי"ד שנים הראשונות עסק בלימוד תורה, ובי"ד הבאות התעכב בבית לבן במצוות אביו כדי לישא אשה, ורק על הח' שנים שלאחר מכן: שש שנים שעבד אצל לבן, ושנתיים ששהה בדרך, צריך היה להיענש. אלא שאינו דומה שמונה שנים ראשונות, לשמונה שנים שלאחר כ"ב שנה שלא ראה את אביו, ואפי' שעל השנים הראשונות אינו צריך להיענש, מ"מ צריך להיענש בחומרה יותר על הח' שנים, כי הן היו אחר שנים רבות שלא ראה את אביו, ולכן נענש שלא ראה את יוסף כ"ב שנה, י"ד שנים יותר מח' שנים, וא"כ מכך שהוסיפו לו רק י"ד שנה על הח' שנים, ולא כ"ח שנים כנגד כל השנים שהוא התעכב מלהיות אצל אביו, משמע שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, כי את השנים הללו שלמד תורה לא הוסיפו על הח' שנים.
● ● ●
קול עבר בעיירה: "על כל יהודי העיירה להתייצב בשעה 5:00 בבוקר בכיכר העיר המרכזית, מצוידים במזוודה אחת בת עשרה ק"ג בלבד, אתם עוברים למחנה עבודה", אמרו להם הגרמנים. חלקם כבר שמעו אי אלו שמועות על הרג והשמדה,לא האמינו לדברי הנאצים וידעו כי הם יובלו גם כן להשמדה, ה"י, אך רובם האמינו להם והחלו לארוז כמה שיותר חפצים יקרי ערך והכרחיים לחיים. היו שתפרו כסף בכיסים, הכניסו זהב לעקבים, או בלעו יהלומים על מנת להקיאם בדרך. הם לבשו בגד על בגד כדי להציל כמה שיותר חפצים מהבית, או כדי להתגונן מפני הקור פן יבוא, כי מי יודע אולי יגלו אותם לסיביר.
"אבא שלי" – סיפר אחד הניצולים היחידים מאותה עיירה – "לא התנהג כמו כולם, הוא לא ארז בגדים ולא החביא כסף וזהב, הוא קרא לי וביקש ממני שאגהץ לו את החולצה. הבטתי בו בעיניים רחמניות ואמרתי לעצמי 'הוא כנראה לא מבין לאן פנינו מועדות', 'אבא' – זעקתי אליו – 'לשם מה אתה זקוק לחולצה מגוהצת? אנחנו הולכים להיהרג, או במקרה הטוב לעבוד בכפיה עבודות פרך!', 'בכל אופן', אמר לי אבא, 'גהץ לי בבקשה את החולצה'. כשסיימתי ביקש ממני אבא שאצחצח לו את הנעליים, ותמהתי עוד יותר, 'אבא! לא חבל על הזמן?! עוד מעט עלינו כבר להתייצב בכיכר, ולא ארזנו כלום!'. אבא לא התייחס להערותיי, לבש את החולצה, ענב את עניבתו והמשיך להסתדר כאילו הוא הולך לחתונה. כשסיימתי לעשות את כל בקשותיו של אבא, הוא שם לב לתמיהתי והסביר לי: 'ראה בני! האנשים שלוקחים איתם כסף, זהב ויהלומים, אינם יודעים שהגרמנים ימ"ש לא ישאירו אצלם כלום, הכל הם יבזזו להם או לפני המוות או אחרי המוות, אני לעומת זאת נתתי לך כעת מתנה יקרה שתציל את חייך, נאמר בתורה' – המשיך אבא – "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך', בזכות הכיבוד אב שעשית ברגעים יקרים אלו, בעזרת ה' ינצלו חייך'.
"עומד אני כעת לפניכם בחתונת נכדי" – סיים הניצול את סיפורו – "חי וקים, כמעט יחיד מכל העיירה שלי, ובטוחני שזכות זו של כיבוד אב בשעה גורלית כל כך, היא זו שעמדה לי בשעות המלחמה הקשות, כברכתו של אבי ז"ל.
● ● ●
האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת' זצ"ל, נסע פעם ברכבת יחד עם אמו. הם ישבו בשני קרונות נפרדים, האדמו"ר ישב עם תלמידיו ועסקו בלימוד תורה, ואילו היא ישבה בקרון אחר עם נשים שליוו אותה.
במשך הנסיעה אכל הרבי ארוחת צהריים, בירך ברכת המזון וחזר ללמוד עם תלמידיו. אמו שלא ידעה שהוא כבר אכל, נכנסה כעבור זמן קצר אל הקרון בו ישב האדמו"ר ואמרה לו: "בני, עליך לאכול ארוחת צהריים!", האדמו"ר לא השיב לה דבר, ניגש אל המזוודה, הוציא משם כיכר לחם ושוב נטל ידיו, אכל ובירך.
נמצאנו למדים כבוד אם עד היכן, הוא היה יכול להסביר לה שזה עתה סיים לאכול ארוחת צהריים, אבל הוא בחר שלא לסתור את דבריה כלל, הוא קיים אותם במלואם, ללא טענות ומענות.