"אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א', ח')
בתקופת ימי מלחמת העולם השניה זכה בנו של הגרא"א דסלר זצ"ל, רבי נחום זאב זצ"ל, להנצל ברחמי שמים מגיא צלמוות ולהגיע אחר תלאות וטלטולים לאמריקה. חלפו שנים אחדות, מלחמת העולם שככה, והרב דסלר הגיע לאמריקה להתראות עם בנו אהובו אחר שנים ארוכות שלא התראה עמו. במהלך שיחתם גולל רבי נחום זאב בפני אביו את הקורות אותו בתקופת המלחמה תוך שהוא מציין בפניו את אותם גדולי תורה שעמדו לימינו במשך אותן שנים. ועל כולם הפליג רבי נחום זאב בשבחה של הכנסת האורחים הנפלאה לה זכה במעונו של הגאון רבי אליעזר סילבר רבה של סינסיטי.
מיד בשמוע הרב דסלר על פעלו של רבי אליעזר סילבר אמר שברצונו להודות לו. רבי נחום זאב הבין כי בדעתו של אביו להודות באמצעות שיחת טלפון ומיד הוציא מכיסו את פנקס הכתובות לאתר את מספר הטלפון שלו. אך הרב דסלר אמר כי אין די בהודיה טלפונית אלא ביקש מבנו להתלוות אליו לנסיעה ברכבת לסינסיטי, עירו של הרב סילבר. רבי נחום חשש שמא הנסיעה הארוכה לסינסיטי אינה לפי כוחותיו של אביו, לכן הציע לו להודות לרב סילבר באמצעות מכתב או שיחת טלפון, אך הרב דסלר עמד על שלו.
לאחר נסיעה ארוכה בת תשע שעות הגיע הרב דסלר בליווי בנו לסינסיטי. הם זירזו צעדיהם לביתו של הרב סילבר, משם יצאו שלושתם לבית הכנסת. בתום התפילה הזמין הרב סילבר את אורחיו החשובים לביתו לסעוד עמו ארוחת בוקר, כשתוך כדי כך התפתחה ביניהם שיחה של דברי תורה כדרכם של תלמידי חכמים. במשך שעה ארוכה השתעשעו הרב סילבר ואורחיו בדברי תורה, עד אשר פנה הרב סילבר אל הרב דסלר בשאלה – "ובכן, מה הביאכם לסינסיטי?". ברי היה לו לרב סילבר כי סיבת טרחתו של הרב דסלר עד לביתו לא היתה בכדי. רגיל היה ברבים וטוובים שהיו פוקדים את מעונו כשבפיהם בקשות שנות, ולפיכך סבר כי גם הרב דסלר בא לשם כך.
"באתי" – הפתיע הרב דסלר בתשובתו – "להביע את הערכתי העמוקה על כל החסד אשר גמלת עם בני". המענה לא סיפק את הרב סילבר. ענוותנותו לא הניחה לו לחשוב כי מעשיו זכאים למידה מופלגת שכזו של הערכה, ומשחלפו להן דקות אחדות שב ושאל בשנית – "נו, מה באמת מביאכם לסינסיטי?". ושוב חזר הרב דסלר ואמר לגודל פליאתו של מארחו – "אין סיבה אחרת לבואי לכאן. מטרת בואי אחת היא, להביע הכרת הטוב באופן אישי".
רק כאשר חזר הרב דסלר בשלישית להבהיר כי לא בא לבקש מאומה אלא רק להביא את רגשי תודתו, נכנע הרב סילבר לדברים תוך שהוא מחייך ואומר – "כעת מבין אני עד כמה חשובה היא הכרת הטוב".
(איש לרעהו שמות תשע"ו)